דיכאון

שלום רב. עוברים לי כל כך הרבה דברים בראש לגבי ההרגשה שאני מרגיש בתקופה זאת ככה שאני לא יודע איפה להתחיל אבל אנסה , זה כבר תקופה ארוכה שאני מאוד בדאון אך מסתבר שזה עוד היה סביר כי בשבועיים האחרונים זה פשוט נורא . על פני השטח אני מצליח לתפקד חלקית מה שאולי מראה שזה לא כל כך קשה , אבל זה לא נכון, הפועולות שאני עושה מלוות בהרגשה רעה מאוד . אני מרגיש שאני אוכל משמעותית פחות , קשה לי לרוץ כמו בדרך כלל ובכלל 95%!!! מהזמן שאני ער מלווה אותי תחושה איומה שאני יתאר לך את בסיסה, אלו מחשבות שהתחילו בקטן כבר תקופה ארוכה אך בשבוע שבועיים האחרונים זה מילא לי את כל היום ובעוצמה משולשת וזה איזשהו אובדן של התחושה וההנאה של הרגע כי היתה איזה תחושה כמובן שלא חשבתי שהיא ריאלית אבל יש איזשהו רצון שאם כבר אתה בונה משהו בחיים אז אתה בונה כדי שזה ישאר לנצח וזה לא המצב, וכל פעם שאני רואה או שומע דברים שמזכירים לי את זה אני מרגיש רע . עוד משהו מסויים שאני רואה אותו כמגיע מאותו מקום של מה שתיארתי וזה שאם היה איזה משהו שהחזיק אותי (אגב בן 25) בתקופה הארוכה שהגשתי רע ובכלל ,כמובן לא כולל בדיכאון העצום של השבועיים האחרונים אלא לפני, זה החלמות שלי לעתיד, גם ואולי בעיקר כאלה שכמעט אין סיכוי להשיג אך זה מה שהחזיק אותי ופתאום יש לי תחושה שגם אם אני ישיג "אז מה זה עוד מעט נגמר" ובהמשך לכך חשש עצום שכשאני יהיה יותר מבוגר ולא יהיו לי חלומות ואני מסתכל גם על אנשים מבוגרים מאוד ואני פשוט לא יודע איך אני יכול להיות במצב כזה . כי אני מרגיש שכשיגיע היום הזה והוא יגיע אני יהיה אבוד. תודה רבה על הזמן שהקדשת אשמח אם תיתן לי כיוון.

עומר שלום, אכן היטבת לתאר וגם לאבחן את מצבך- קרוב לודאי שמדובר בדיכאון. דיכאון איננו קשור בהכרח לנסיבות חיים. כמעט כל האנשים עוברים בחייהם ארועים קשים, כשלונות, פרידות ואכזבות, ואצל כולם יורד מצב הרוח, אבל לא מתפתח דיכאון. אצל חלק מהאנשים זה כן קורה. למה? לא ברור. כנראה שמדובר באיזושהי נטיה מולדת. בדיוק כמו שיש חיילים שיפתחו שברי מאמץ תחת פעילות מתונה שלא גורמת לרוב החיילים שברים- ואנחנו לא יודעים לאתר מראש מי החיילים המועדים לפיתוח שברי מאמץ. אז מה עושים- קודם כל חשוב לציין שכדאי לטפל בנושא, וכדאי לעשות את זה בהקדם. ללא טיפול המצב יכול להמשך חודשים רבים ואף להחמיר. יש שני כיווני טיפול עיקריים, שהכי טוב זה לשלב את שניהם, אבל גם כל אחד בנפרד יכול מאד לעזור. הכיוון הראשון הוא טיפול פסיכולוגי. עדיף טיפול קוגנטיבי התנהגותי שהוא טיפול ממוקד בשינוי ההתייחסות ה"שחורה" למציאות ופיתוח יכולת לבחון את המציאות באור יותר מאוזן. בטיפול מסוג זה נותנים הרבה עבודה עצמית, ובניגוד לשיטות אחרות לא מתעסקים בעבר הרחוק (יחסים עם ההורים וכו'). כיוון שני הוא טיפול תרופתי. הטיפול יכול להנתן ע"י רופא המשפחה או פסיכיאטר. כיום ישנן תרופות מאד יעילות ונוחות לשימוש, בהן האדם יכול להעזר והן משמשות ככלי מלחמה יעיל בידי המטופל כנגד הדיכאון. אני מקווה שהצלחתי לתת קצת כיוונים כלליים.