עזרה

שלום ד"ר. אני חיילת בת 20, ארבעה חודשים לפני שחרור. במהלך שירותי הצבאי אני חשה שהתדרדרתי באופן משמעותי. תמיד הייתי חברותית ושמחה באופיי, ובשנה האחרונה הגעתי למצב שאני בוכה בלי הפסקה, אני לא מסוגלת לתפקד באופן נורמאלי, אני נוטה למצבי רוח קיצוניים והקשר עם משפחתי נעשה רופף גם בעקבות דברים שקרו בבית. אני מרגישה שאינני קשורה לתא המשפחתי בו אני מתקיימת ובצבא אני לא בקשר עם אף אחד ורק המפקד שלי מודע למצבי. בנוסף, אני נשאית HPV ובבדיקה האחרונה התגלה ריכוז גדול של DNA בצוואר הרחם שלי, כלומר חשד לגידול. נלקחה ביופסיה ומחר אדע את התשובה. בחודשים האחרונים אני רוצה להיות בבית כל הזמן וחרדה מלהיות בחוץ, לצאת לבלות ובכלל לבלות בחברת אנשים רבים שאינני מכירה. התאבון שלי ירוד ואני מרגישה שאינני יכולה לדבר עם אף אחד, למרות שאני שומרת על קשר רציף עם חבריי הקרובים ומבלה איתם הרבה. היה לי קשר זוגי אחד במשך שנה וחצי שנגמר לפני שנתיים. בשבוע שעבר טיפסתי על אנטנה בבסיס לגובה רב ונשלחתי לקצין בריאות הנפש, בנוסף שוחחתי עם המפקד שלי שהוא פסיכיאטר בהכשרתו. שניהם המליצו לשחרר אותי מהצבא עם פרופיל 21, אך לא הסכמתי מאחר ואני רוצה ללמוד רפואה בעתיד ולא אוכל לעשות זאת אם ישחררו אותי עם פרופיל נפשי. נשלחתי לפסיכיאטר לפני ארבעה ימים. בתדפיס נכתב "מביעה תסכול עקב קשיי השירות, בעיותיה המשפחתיות והרפואיות. מצב רוחה עם גוון דכאוני-חרדתי, אך ללא רושם של הפרעה אפקטיבית קלינית. אפקט לבילי, סף גירוי וסף תסכול ירודים, בוכה במהלך השיחה. אינה פסיכוטית, אינה אובדנית, אינה תוקפנית. רושם של הערכה עצמית בלתי מגובשת ונטיה להכללות ופיצול בתאור של עצמה והזולת. ללא פגיעה בתפקודים קוגנטיביים, בשיפוט או בתובנה. סטטוס מנטלי: יש עדות להפרעה." היום רבתי עם אימא שלי ואני בוכה כבר כמה שעות מאז. הפסיכיאטר הציע תרופות וסרבתי, אך היום אני מרגישה שמצבי החמיר ויש לי מחשבות אובדניות שלא היו קודם, לכן אני שוקלת האם באמת כדאי לי ליטול תרופות, אך פוחדת מתופעות הלוואי, ובעיקר פוחדת שהמפגשים עם הפסיכיאטר ונטילת תרופות ישפיעו על עתידי בנושא לימודים או מקום עבודה. אין לי כסף לממן טיפול נפשי פרטי ואני פוחדת מאוד לעשות משהו במסגרת הצבא מחשש שישחררו אותי עם פרופיל 21 או שיכתב משהו בתעודת השחרור שלי שישפיע על עתידי. אני צריכה עזרה ולא יודעת מה לעשות.

שלום רב, נדמה לי שמרוב חששות לעתיד את הפסקת לחיות, וכמעט שגם החיים שלך נגמרו ברמה הכי מעשית.... עוד 4 חודשים תשתחררי, וגם אז לא תגיעי לטיפול, כי תחששי שמא זה יהיה רשום בקופת חולים ויפריע לך להתקבל ל.... למה בעצם? את באמת חושבת שתוכלי לעבוד או ללמוד במצב הנוכחי? ואם לא- איך זה יעבור? "יהיה בסדר"? "עם הזמן זה יעלם"? זה פשוט לא יקרה. את זקוקה לטיפול נפשי. אינני יודע האם תרופות או טיפול שיחתי או שילוב, אבל קחי כל מה שיציעו לך. אין לך למה לחכות. זה לא יהיה טוב יותר בלי טיפול. נצלי את ארבעת החודשים הקרובים בכדי לטפל בעצמך. אחרי הצבא זה יהיה הרבה-הרבה יותר מסובך. אפשר למצוא עבודה גם למי שהיה בטיפול נפשי. מצד שמי לא ניתן למצוא עבודה למי שמצבו הנפשי לא מאפשר לו לתפקד. וגם אם הוא יתקבל- עקב המצב הוא יפוטר תוך זמן קצר. קחי את כל מה שנותנים לך, טפלי בעצמך. מגיע לך לחיות. מגיע לך איכות חיים. ובעתיד? תשברי את הראש אח"כ. אני משוכנע שעם הטיפול יהיו לך די כוחות להתמודד עם הכל- ולהצליח! רק בריאות.....