לאן?

אני כבר לא יודעת מה יש לי.אני בטיפול+תרופות.מקבלת מינון מקסימלי של אפקסור קודם לכן ניסיתי גם ציפרלקס ופרוזק שלא היו טובים לי. שלוש שנים של עליות וירידות.עכשיו כואב לי מאד וכבר לא מאמינה שיהיה לי אחרת.עכשיו כואב לי בתוך הגוף ואני כבר לא יכולה.אני מדמיינת את עצמי מתאבדת.חותכת את הורידים במים,בולעת את כדורי השינה שיש לי,ואפילו גורמת לעצמי להתקע עם האוטו בעץ.לפעמים המחשבה הזו מנחמת אותי, וקוסם לי לנוח, אבל הרבה פעמים אני מדמיינת את זה כך שאני לא מצליחה למות ומישהו מציל אותי.אני ממש מדמיינת את הרגע שבו אשכב על אלונקה ואוכל לנוח ולהפקיר את עצמי בידיים אחרות.ושיעזבו אותי.אבל אני יודעת שבמציאות זה לא עובד ככה..מי שמנסה ולא מצליח תמיד יישאר פסיכי, ולעולם לא יחזור לחיים הנורמליים.ומי שמנסה ומצליח גורם עוול לאנשים שאוהבים אותו ולחלק מהם אפילו הורס את החיים שלהם עצמם.אז אני רוצה להינצל קודם לכל זה..ביקשתי.היא אמרה שאינה יכולה לשמור על חיי ושאלה אם אני רוצה שישמרו עליי.אמרה שאולי אני צריכה לנוח.והתכוונה לאשפוז בביה"ח.אבל גם זה פתרון "ממלכד".הרי לדרוך במקום הזה זה אומר להצמיח קרניים, ואף פעם לא לחזור באמת.אז מה הפתרון בשבילי? אני לא רק מרחמת על עצמי, אני גם יורקת דם ובעיקר מדממת את עצמי לתוכי כדי לשמור על העבודה שלי, על הזוגיות שלי,על התדמית שלי,על העבודה שלי,ויותר מהכל על השמחה והבריאות של הבת שלי.אני עושה את כל זה.אבל אני עייפה עייפה עייפה ורוצהלהרגיש טוב

שלום רב, מאד קשה לך, נשמע שאת סוחבת וסוחבת, וכבר אין לך כוח. אני חושב שההצעה שהועלתה בפנייך (אישפוז) אינה דריכה במקום. גם דוד המלך ירד למדבר בכדי לצבור כוח ואז חזר בסערה וכבש את המלוכה. לפעמים צריך לדעת לקחת צעד אחורה בכדי לזנק קדימה. הבעיה שבמצב בו את נמצאת נראה לך שכבר אין לאן לרדת, אין יותר נמוך. אישפוז זה לא בהכרח נמוך יותר, אבל זה "אחר". זו התנסות שונה ממה שהיה לך, ומנסיוני בהרבה מקרים היא מגדלת ומצמיחה (ולא קרניים....). מעל 95% מהמטופלים שאושפזו במחלקה בה עבדתי ברמב"ם ציינו עם צאתם כי לו היו מבינים במה זה כרוך הם היו מגיעים לאישפוז הרבה קודם, וכי הם מצטערים שבגלל פחדים ודעה קדומה לא טיפול בעצמם כמו שצריך קודם לכן. מגיע לך, למשפחתך, לבתך- לכולם מגיע יותר. אל תדרכי במקום. זה אפשרי!