נגישות
נגישות

דחף בלתי נשלט לאחל רע לאנשים

דיון מתוך פורום  פסיכיאטריה - ייעוץ והכוונה

09/11/2013 | 17:04 | מאת: יואב

שלום, מילדות אני סובל מבעיה שלדעתי היא נפשית. יש לי צורך בלתי מוסבר לאחל משהו רע למישהו. בגלל שזה אסור. מן דחף כזה שאני לא יכול לעצור. מדובר באמירה בלב ולא בקול רם. לכן איני חושב שזה טורט. בזמנו חשבתי שזה סוג של אוסידי, ומן דחף כזה שככל שאני מנסה לעצור אותו כך הוא גדל. קראתי קצת, וראיתי שאני דווקא צריך לתת למחשבות ולאמירות להיות שם ואז זה יחלש כי הם יאבדו מהמשמעות שלהן. לצערי ניסיתי וזה לא עובד. אתה לא יכול לא לייחס משמעות והשפעה לאיחול כזה. כמו כן, אם אתה משחרר את עצמך ולא בולם לעצמך את המחשבות או את הדיבור בלב, יש כמה ימים של הקלה, ואתה גם עושה את זה פחות. אבל אז הדחף חוזר. אם כבר אפשר להגיד, אז יש דחף להגיד כל הזמן כי מותר. ואז אתה שוב מתחיל לבלום. ומעבר לזה, בפועל, אתה לא יכול להמנע מלבלום את עצמך מלאחל דברים רעים, כשאתה נמצא ליד בנאדם חולה, או קשיש או בן משפחה. אני יודע שצריך ייעוץ מקצועי, ופה זה לא תחליף, אבל מה לדעתך הבעיה, למה זה קורה לי. ומה אפשר לעשות. האם יש תרופות שעוזרות נגד זה? אני מרגיש נורא. אני לא יכול לבלום את עצמי כל הזמן כי זה מפריע לי לתפקד, אבל אם אני לא, אני מרגיש שאני מרשה לעצמי לפגוע באנשים הכי קרובים אלי.

09/11/2013 | 18:08 | מאת: יואב

שנו דבר נוסף שלא תיארתי. רוב חיי חייתי כאילו בתוך משחק, כלומר הרגשתי רגשות ותחושות אבל הכל נראה לי כמו סרט כזה, מעטים היו המקרים שהרגשתי שהדברים ממש אמיתיים. כאילו אני הרגשות שאני חווה - אהבה, פחד, אימה, שמחה - הם אמיתיים אבל אין חיבור רגשי מלא. כאילו אני בתוך סרט. אני מגיב למה שאני רואה וחווה, אבל אני לא מרגיש עד הסוף שזה אמיתי. פעם לא הייתי מודע לזה ולכן זה לא הפריע לי, לייצר קשרים חברתיים או לתפקד. שמתי לב לזה רק בשנים האחרונות. וככל שהאינטלגנציה הרגשית שלי משתפרת עם הגיל, כך אני "מרגיש" את העולם יותר. אבל עדין יש לי תופעה ממש מוזרה - כל רצון שלי לעשות משהו הוא ממש חזק, ברמה כזו שזה מן דחף עז, והחשיבות של דברים אחרים או המשמעות שלהם וכו' מתגמדת מול זה. זה מרגיש מאני כזה. למרות שיש לי חבר עם מאניה דיפרסיה ואני לא חווה שום דבר שהוא חווה. אין לי מצבי רוח, או תקופות של על גג העולם ותקופות של דכאון. פשוט כשאני רוצה משהו, אני מרגיש שכל העולם סבבה ואין שום בעיות מסביב ואני יכול להתמקד בזה. אני מסוגל לגמרי להדחיק דברים אמיתיים ולשכנע את עצמי שהם לא קיימים. רק כשאני מסיים או עוזב את מה שעשיתי לתקופה - התחושות וההקשרים והרגשות חוזרים אלי. בכלל אני שם לב, שאני הכי נורמלי כשאני מתעורר בבוקר. ככל שהיום עובר, אני כאילו נהיה יותר פעיל, ויותר מתקשה להתחבר לרגשות. כאילו משהו עוטף את היכולת הרגשית שלי וגם כשאני מתאמץ ממש זה חסום לי. הרבה פעמים אני מבין שמשהו טוב או רע בראש, אבל לא חווה את זה בבטן. לא מספיק מרגיש את המשמעות, או הסכנה או החשיבות. כאילו שככל שעובר הזמן במשך היום אני נהיה יותר קהה רגשית. מה שמוציא אותי מהמצב זה, זה או שזה עובר לבד, כמו שריר תפוס שפתאום השתחרר ואני מרגיש ממש חופשי פתאום, או שקורא משהו מאוד מלחיץ שכאילו מוציא אותי מהמצב הזה.. כאמור, אני יודע שבפורום אני לא אקבל את כל התשובות אבל מה זה יכול להיות? למה זה קורה?

מנהל פורום פסיכיאטריה - ייעוץ והכוונה