לא ברור...

אני שוב שוקעת לתוך דיכאון ולא מצליחה לעצור את זה. המחשבות האלו על המוות והאיך..אני לא יודעת אם כולם לא בסדר ובגלל הדיכאון אני רואה את זה סוף סוף, או שבגלל הדיכאון כולם נראים לי לא בסדר. כך או כך אני לא מסוגלת להיות עם אף אחד, דבר שרק מגדיל את הבדידות והדיכאון. בקשתי מרופא המשפחה שלי רמוטיב והוא אמר שהוא לא מכיר את התרופה ולא ייתן תרופה שהוא לא מכיר. אני לא רוצה כלום, ממש כלום כבר שנים, אין שום דבר שאני יכולה לשאוף אליו. בת 28 וכבר 5 שנים בבית ההורים בלי לעשות דבר. טיפול פסיכולוגי חוץ מלקבע אותי בתוך אבחנה של הפרעת אישיות, לא עשה יותר מידי, וגם זה רק רע. אחותי ילדה וכולם מאוד שמחים ומקרקרים סביב התינוק ואני לא מצליחה להרגיש כלום, ממש כלום. אני מחזיקה אותו (כי היא, אחותי נעלבת אם לא), ומרגישה חלחלה בתוכי, לא מצליחה להתחבר לתינוק הקטן הזה. נקודות האור בחיי כבר מזמן דאכו ונעלמו. לא יודעת לאן אני ממשיכה מכאן, הניסיון מלמד שלשום מקום. ולא יודעת מה אני רוצה ממך...אין ממש שאלה..

יעל שלום, נשמע שממש לא פשוט לך בעולם. את מאד לבד ואף אחד לא ממש מבין אותך. לדעתי כדאי שתבקשי הפניה למרפאה לבריאות הנפש באיזור מגוריך. יש צורך גם בטיפול פסיכיאטרי והתאמת תרופות נכונות, ויותר מכך טיפול פסיכולוגי. העובדה שהטיפול בעבר לא עזר לא מעידה על העתיד. יש בענין זה הרבה דברים שקשורים ל"כימיה" עם המטפל. אל תוותרי. מגיע לך יותר. מחזיק לך אצבעות.