האמת מאחורי הטיפול הפסיכיאטרי

מתחילת המאה ה-20, אנשים שלקו באיזושהי מצוקה נפשית או רגשית, באופן משמעותי פונו יחסית מהר מאוד ל"בדיקה פסיכיאטרית". המערכת הפסיכיאטרית חסכה מעצמה התעסקות במקור המצוקה של הפציינט ויצרה את ה"נוסחה לטיפול נכון" שלפיה, הפציינט אמור לקבל "טיפול" באמצעים כגון: "סמים פסיכו אקטיביים" , ריתוק , הגבלות שונות וכו'. כל זאת במקום לדובב את הפציינט ולאפשר לו סביבה חמימה, מרגיעה, מתקשרת ומשקמת. המערכת הפסיכיאטרית קידמה, בין השאר, את התפיסה ש"נפגע נפש" הינו אדם "אבוד" ושהוא נטל לחברה. תפיסה זו התפשטה ברחבי העולם בקרב האוכלוסייה כולה, בכל דרגות החברה וגרמה לעיוות של המציאות הקיימת. מציאות שבה אנשים רגישים שפונים לטיפול (לא תמיד מרצון) לא מוצאים מקור אנושי שיספק להם הדרכה נכונה להתמודדות, תמיכה והכרה למשמעות האמיתית של הקושי הנפשי/רגשי/קוגנטיבי/התנהגותי שהם עוברים. במהלך מחקר ארוך טווח שערכתי נפגשתי, בין השאר, עם אנשים שעסקו רבות במחקר סביב נושא "מקור הקושי הנפשי" ביניהם פסיכולוגים, רוקחים, אנשי מדע ומחקר. על פי סיכום ממציאיהם ניתן לומר ש"פתולוגיה נפשית" אצל אדם נוצרת בהתקיים 2 תנאים עיקריים: 1. האדם הלוקה בקושי הינו רגיש, מעצם אישיותו הטבעית. 2. האדם הלוקה בקושי חי/מתגורר בתקופת המשבר עם "גורם דיכוי". "גורם דיכוי" יכול להיות הורה, אח, מורה וכו'.. ברגע שהאדם הלוקה בקושי מגיב בצורה קשה להתנהגות מגבילה ומאיימת מצד "גורם הדיכוי" ניתן לומר, למעשה, שהוא מפתח חולשה כללית שמובילה לסימפטומים התנהגותיים וקוגניטיביים קשים למדי - ביחס לנורמה המקובלת והדרושה לקיום אורח חיים תקין ובריא. במצב משבר צריך לדעת כיצד לפנות לאותו "מתמודד" ולנסות להביא אותו לרגיעה תוך שימוש נכון במודעות העצמית הקיימת אצלו, בזמן המשבר, אף על פי שבמצבים אלו, על פי רוב , המודעות העצמית הופכת מעורפלת מהרגיל ומתערערת היכולת לעבור תהליך טיפולי נכון וממצא. צריך לזכור שלמרות הקושי לתת אמון בדרך של טיפול ללא אמצעים מגבילים כגון: "תרופות" וכיו"ב והקושי לתת מקום לגישה של "דיבוב" ותקשורת מיטבית עם אדם החווה משבר, שימוש נכון באמצעים אלו ובגישה כזאת עשויה למנוע מה"מתמודד" סבל רב למשך שנים רבות ובנייה של ה"אני", ההתפתחות הרגשית/נפשית/קוגניטיבית/התנהגותית על בסיס המשאבים הטבעיים שלו.תפקידנו להיות ערים לנעשה, להיות בעלי דעה וסמכות להחליט מה נכון לנו כדי להרגיש טוב. להצהיר בעובדה שישנם אלטרנטיבות שהן בעצם מובילות אותנו אל האמת, המקור לקושי, המטרה העיקרית היא להגיע למצב שבוא הממסד יישרת את צרכיהם האמיתיים של הלוקים בקושי נפשי מתמשך, לכל צוריו ולא ישליט סדר על פי החלטות חד צדדיות, החלטות שאינן מקדמות את המטופל לעבר הפתרונות הנכונות לטיפול נכון יעיל ובטוח.

שלום אור, שלחת הודעה ארוכה מאד שנאמר בה הרבה. אנסה לענות לכמה מהדברים: תחילתה של הפסיכיאטריה המודרנית היא בראשית המאה ה- 19. רבים רואים בפיליפ פינל, רופא צרפתי את מייסד הפסיכיאטריה המודרנית. הוא היה מחלוצי התפיסה שהפרעות פסיכיאטריות הן מחלות. עד אז רוב האנשים, כולל רופאים, האמינו שהפרעות התנהגות הן סוג של עבריינות, או עונש על חטאים או עדות להשתלטות גורמים שטניים על נשמתו של אדם. חולים פסיכיאטריים היו נענשים, נרצחים או מנודים בבתי מחסה ענקיים, בתנאים נוראיים. פינל שנתמנה למנהל של בית מחסה פסיכיאטרי כזה התפרסם מאד בכך ששחרר רבים מהחוסים ממתקני הריסון הפיסי הנוראיים בהם היו כבולים והכניס למוסד נהלים של הגיינה ויחס אנושי. הפסיכיאטריה שהתפתחה במהלך המאה ה- 19 וראשית המאה ה- 20 למקצוע רפואי נפרד, היא זו שהחזירה במקרים רבים את החולים הפסיכיאטריים לחברה. החזירה להם את כבודם ואת צלם האנוש שלהם.הטיפול הפסיכיאטרי התרופתי והפסיכולוגי מביאים תועלת ומזור לאנשים רבים זו טעות גדולה לבטל אותם ולהתכחש להם. התנגדות למקצוע הפסיכיאטריה היא התקפה על מיליוני האנשים שמסתייעים בטיפול פסיכיאטרי. חיסול מקצוע הפסיכיאטריה יחזיר רבים מהמטופלים 200 שנה אחורה, לאותם המקומות ולאותן שיטות טיפול שהיו נהוגות אז. בשם הפסיכיאטריה, נעשו לאורך ההיסטוריה הקצרה של המקצוע מעשים נוראים, בתקופת המשטר הנאצי, בברית המועצות, בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד ובעוד מקומות רבים, כולל בארצות חופשיות ודמוקרטיות. אך בכך הפסיכיאטריה והפסיכיאטרים לא נבדלים משאר תחומי הרפואה ושאר תחומי הידע. תמיד יימצאו אנשים וארגונים שינצלו אותם לרעה. יש להילחם באותם אנשים, לא במקצוע. הרוב המכריע של המטופלים שלי ושל עמיתיי למקצוע אינם מטופלים בכפייה אלא מרצון ומתוך תחושה ברורה שהטיפול- תרופתי ופסיכולוגי מסייע להם. ובאשר לאותם מתי מעט שמטופלים בכפיה: ההיסטוריה האנושית עד הולדת הפסיכיאטריה מלמדת שאם לא היו מטפלים בהם רופאים היו "מטפלים" בהם שוטרים, חיילים, אינקויזיטורים או סתם אזרחים זועמים. אני, כמו רבים מאד מעמיתיי למקצוע, מאד גאה להיות פסיכיאטר, אני אוהב את המקצוע שלי ואת מטופליי ואינני משרת שום ממסד, אלא את המטופלים שלי בלבד.