לשם מה

לקחתי את כל התרופות האפשריות, ניסיתי את כל השיטות, את כל העצות, את כל הטיפולים שנים על גבי שנים. אולי פשוט לוותר וזהו? הדכאון הזה וחוסר המימוש שבה בעקבותיו גדולים כנראה עלי. מתי פשוט כדאי להשלים עם העניין שיש אנשים שלא מצאו ולא ימצאו כנראה את עצמם ומקומם בתוך החיים ולא להמשיך ולחפש הקלות במחוזות אחרים כי גם החיפוש הזה ומפח הנפש שבא בעקבותיו שוחק ומחליש. אני מרגישה שהמימוש היחידי שלי יכול להעשות כנראה רק ע"י המוות. לא הצלחתי לפרוש כנפיים בחיים האלה. וסתם יש לי הרגשה שכל המקצוע הטיפולי הזה לא יכול באמת לומר בפנים את האמת לאנשים שנואשו מהחיים ורק לנטוע אשליה של יהיה בסדר ולתחזק כביכול את המת-חי הזה בגלל הערך המסורתי הכוזב של החיים שמפרנס אחרים כ"כ טוב.

שלום רב, אני מבינה שאת מאוכזבת מהטיפולים והמטפלים, אך זה לא אומר שאין טיפול עבורך. העצה שאני יכולה לתת לך זה להמשיך בחיפושיך עד שתמצאי. בברכה, דר' י. בייטלמן

אני לא חושבת שזו צריכה להיות מטרתו של אדם החיפוש אחר הקלה בחיים. אני חושבת שחיפוש הוא חשוב כשלעצמו אבל לא כשאין בצידו שום תוצאות. המטרה של החיים היא להיות מסוגל להרגיש חי ואני מחפשת שנים את האפשרות הזו ולא מוצאת ואולי צריך להסיק מסקנות.