לד"ר- אני בצרות צרורות.

שלום ד"ר שמגר, הוצעה לי היום משרה רצינית ותובענית, עם שכר נאה לצידה. הבעיה היא, שבבסיס התוכנות הנדרשות לעבודה זו, היא אסרטיביות ובטחון עצמי גבוה. אני חייבת להם תשובה מחר. (כרגע, אני סיימתי את עבודתי הקודמת) העניין הוא, שבפנים אני רועדת כמו עלה נידף ואף, מורגש זאת כלפי חוץ. את הקרובים אלי (המשפחה) אני חשה מרחוק, כאילו הם זרים לי. מאידך, אני פוחדת להיכשל בתפקיד זה ומחד, איך ניתן להשיב את הבטחון אם לא נזרקים למים העמוקים. קודם למשבר, לא הייתי מהססת במתן תשובה חיובית. אלה היו מחשבותי, בדרך מראיון העבודה הביתה. ואז, נכנסתי לסופר ופגשתי בת משפחה קרובה (מדרגה שנייה) וכדברנו, הייתי כה נעלמת, והיא הרגישה לי כ"כ רחוקה, כאילו היא זרה לי. היה קשה לי מאד, סתם להיות בכאן ועכשיו ולחוש... ואז הבנתי, שכנראה אני סובלת מאחת מיני הפרעות הדיסוציאטיביות (ותהרוג אותי אם אני יודעת איזו). כל הדרך הסתכלתי על החיים שהיו יכולים להיות לי, אילולא, לא קרה מה שקרה. קשה לי להאמין, שהאדם במו ידיו מסוגל להביא עצמו למצב טרגי שכזה, אבל זה אכן נכון. אני גם לא מצליחה להבין איך זה שאני סובלת מזה ...כבר באופן כרוני, על אף שלא אובחנתי חולה בסכיזופרניה. יש אפשרות שאולי ועדיין לא הובחנתי נכון (וזה ייקח אולי עוד שנתיים) או שתיתכן הפרעה דיסוציאטיבית+ דכאון, לבדם ללא סכיזופרניה ואזי, למה ומדוע (תבהיר לי בבקשה) אם זה לא מחלה, מדוע אני לא מתגברת עליה? האם אני אמורה לצפות שכל חיי, יעברו עלי בצורה זאת- חצי חיה, חצי מתה. כאילו לא נמצאת בין החיים אבל גם לא בין המתים. איך אפשר לחיות ככה, בתחושה גדולה של החמצת החיים? ובנתיים אני קומלת לי בפינה, לא מפריעה לאף אחד, ואף אחד לא מפריע לי....איזו מן חיים אלו, חסרי ישע! אני הכי כועסת על מישהי- שסמוך למשבר, פרקתי את כאבי, בבכי הסטרי לכל עבר- אבל זה גם מה שגרם לי לחוש חזרה את עצמי לשעות ספורות. אני יודעת, שאז היה "חלון הזדמנות" אם והיתה מסיכמה להמשיך ולעזור לי, ועכשיו המצב נהפך למעין דפוס הסתגלותי שצמוד אלי כבן- לוויה 24/7 יום יום, שעה שעה. אני יודעת שהיה זה יותר מצב דכאוני+דיסוציאטיבי שהחל את כל הגלגל, והפסיכוזה- מוטלת בספק לגביי אמיתותה, מאחר והמחשבות דאז, אומנם היו קצת מוזרות, מחשבות יחס עם גוון הגיוני לדכאון, אך תמיד היה שם הספק- לא הייתי משוכנעת במאת האחוזים בדבר תכניי המחשבות (אולי זה היתה גלישה). בכל מקרה, למה זה צריך לקרות לי? חיי היו יכולים להיות כפיים, נהדרים, שמחים. והיום, אני חיה בכאילו- ללא תחושות, שטוח משהו. ללא טיפת שמחה וויטאליות. למה אני לא מסוגלת לקבל חוות דעת רצינית, שתדע לומר אם בכלל היא מצליחה לאבחן נכוןנה, ואם כן- האם אלו הם נזקים בלתי- הפיכים (מהפסיכוזה), או שמא- הפרעת נתק+ דכאון שלדעבוננו, היא כרונית. האם עצם העובדה שמלעלה משלוש שנים אני בזיפית הזה, מעיד שהתופעה תהא כרונית לכל החיים??? או אולי יש סיכוי קלוש, שאם טיפול (והשד יודע איזה) המצב עלול להתהפך לו. אני אצטרך כנראה לעשות ויתורים. לענות בשלילה על הצעת העבודה, ואולי להיעלם בנבכי שורות הסטודנטים...ככה, אישהוא להעביר את הזמן, ללא לחצים מיותרים וכאשר אני מכתיבה לעצמי את לוח הזמנים. ד"ר שמגר- אני באמת מתנצלת על אורך ההודעה ומקווה כי לא איבדתי אותך בדרך. אשמח ואודה לך מראש- אם תוכל להאיר את עיניי. אולי אני אלך להיפנוזה (נדמה לי כי אני מהופנטת בקלות) אולי כמה שוקים חשמליים, יינערו את המערכות (אני רצינית) איך זה יכול להיות שאין מוצא ואין פתרון בכל העולם- שיכול לעזור? במידה כמובן שאני לא סכיזופרנית (שזה הדבר הנראה לי כבלתי נמנע ההדרדרות ומהלכה הכרוני). ואולי הפתרון- באמת להתחפר לי באיזושהיא פינה קטנה ונידחת, ולעלות עובש. מבחינתי, אתה יכול להתעלם מכל שאר ההודעות - בכדיי להתגבש על הודעה זו. רב תודות לך הלה שהלכה לה.

הלה שלום, הנה, הזדמנויות שנקרות בדרך. לא בכל דבר אפשר להשתמש, אבל תמיד מגיעה עוד הזמנות במוקדם או במאוחר. הדבר שהכי חשוב כעת הוא להחזיר שליטה בחיים, דרך עבודה/ לימודים או כל דרך אחרת בה את תקבעי לאן את מתקדמת ולא איזשהו גורם לחץ חיצוני יקבע בשבילך. על מה שהיה כבר אי אפשר להשפיע. על מה שיהיה קשה להשפיע. כמו שאומר המשפט "האדם מתכנן ואלוהים צוחק". אפשר להשפיע על ההווה. לבחור בכל נקודה את מה שמרגיש לך הכי נכון. אבל לבחור- ולא לתת שיבחרו בשבילך.תסתכלי כל יום לאחור ותראי כמה בחרת. גם בדברים הקטנים, כמו לבחור מה לאכול, מה ללבוש, לאן ללכת. וגם בדברים הגדולים יותר. העיקר לבחור ולהתקדם. בסוף תגיעי. אל תוותרי.

נו, מה החלטת בסוף? לקחת את העבודה? מחזיקה לך אצבעות, על כל החלטה שתחליטי ומאמינה שתצליחי תמי.

לא נראה לך מטופש "לדבר" איתי דרך המחשב- אולי נעבור לטלפון? האם סיננת אותי בפעם האחרונה שהתקשרתי?! וכדאי שנעשה זאת בהקדם לפני שנרגיז את ד"ר שמגר, שאנחנו הופכות את הפורום לצ'ט. הלה