כיצד יודעים מתי זה נכון להרדים.

שלום לכם, אני נאבקת בקשיי מצפון אל מול ההחלטה שהגיע הזמן להרדים את הכלבה שלי. אותה כלבה שרציתי שתחייה לנצח או לפחות עד גיל 16. המצ"ב הוא כזה...כלבתי היקרה בת 13 ו- 2 חודשים, היא גודלן רטריבר מעורב, גודל בינוני. היא סובלת מניוון עצבים. לא ניתן לעזור לה. תאי העצב שלה מתנוונים יותר מהר ממה שהם מתחדשים. היא הגיע למצב סיעודי. היא שוכבת על הצד כל היום...לפעמים גוררת את עצמה ממקום למקום. קשה לה מאוד להעזר ברגליה הקדמיות והאחוריות כבר לפי חצי שנה - שנה התנוונו לחלוטין. אני מוציאה אותה ומחזיקה אותה בכדי שתוכל לעשות צרכיה...אני פשוט מרימה אותה כמו תינוק ומחזיקה אותה מתחת לבטן. (היום היא שוקלת כ- 13 קג') היא גם זקוקה שניתן לה שתיה ונאכיל אותה. היא אוכלת ושותה מרצון אבל היא לא יכולה לעשות את זה לבד יותר בגלל הנכות שלה. (אנחנו משכיבים אותה על בטן ושמים את האוכל ממש לפניה, לפעמים עומדים על ידי שלא תיפול על הצד) קשה לי מאוד לעשות לה את זה. אני מרגישה אשמה. אני מרגישה שזה יותר בשבילי, כי אני בהריון ודואגת לשלום העובר, כי אני צריכה לנקות את הבית הרבה וכשהתינוק יגיע הוא יצתרך סביבה סטרילית וכו'. לא מגיע לה אחרי כל השנים האלה, כל הנאמנות והאהבה שהיא נתנה...ומה עוד שאין לה כאבים, כך זה לא שאני רואה את הסבל...פשוט אין לה כבר חיים. היא אפילו עדיין מקשקשת בזנב ומרימה ראש כשהיא רואה אותי. זה כל כך לא הוגן. מה כלבים איי פעם עשו שהם צריכים להזדקן בצורה כזאת. כפי שאתם רואים זה דילמה. אני לא יכולה שלא להרגיש שאני אתחרט על זה כל חיי עם אני ארדים אותה. אני מרגישה שאני בוגדת בה. שלכם, המתייסרת.

את לא צריכה להתייסר, את הענקת לה מעל ומעבר, בעבר הרחוק הכלבים לא היו מגיעים לגיל מבוגר כל כך מאחר והתזונה שלהם היתה שונה. אז הם היו אוכלים עצמות שהיו גורמות לשסעים וקרעים במעיים והיו גורמים לתמותה מהירה יותר. כיום שהכלבים מבוייתים ומטופלים ע"י וטרינרים טובים, עם חיסונים, ויטמינים ומינרלים שלהם הם זקוקים, דבר זה מאריך את חייהם בעוד כמה שנים טובות. ברגע שאת רואה שהכלבה סובלת ומיתענה במצבה הנוכחי, את משחררת אותה בהרדמה, את מפסיקה את ייסוריה, מה שניקרא המתת חסד. לכן, אני לא חושבת שאת צריכה להרגיש מיוסרת, את צריכה לשמוח שהענקת לה במשך חייה את כל הצרכים שלה היא ניזקקה ועכשיו את רק עוזרת לה למות בשקט ובלי ייסורים.

הדבר הראשון שקופץ לי לראש דומה למה שנאמר לך בתשובה הקודמת. את יכולה להרדים אותה בלב שלם מכיוון שנתת לה חיים טובים וכמו שסיפרת גם נתת אהבה ללא גבולות. אנשים רבים היו מתייאשים הרבה לפני כן. הבעיה היא שיש לי לברדור שהגיע לגיל דומה לשל הכלבה שלך, ולמזלי (ומזלו) הוא במצב בריאותי מצויין ביחס לגילו, אבל אני מוצאת את עצמי חושבת די הרבה על מה אני אעשה אם וכשהוא יגיע למצב הזה. כי רוב הכלבים מזדקנים בצורה לא נעימה ולא קיימות תשובות סיעודיות כמו שקיימות לבני אדם. ואני יודעת שכשאני אהיה במצב הזה אני אהייה מיוסרת בדיוק כמוך. אבל למרות הכל, המוות הוא היעד הסופי של כולנו (בלי לדכא), והוא יגיע בכל מקרה, אז אולי באמת כדאי למנוע ממנה את הסבל הצפוי לה בעתיד ולהרדימה היום. לחברה שלי הייתה כלבה שהגיעה לגיל 19 כאשר במשך 4-5 השנים האחרונות היא היתה במצב דומה לכלבה שלך, וכשראיתי אותה שוכבת בתוך הצואה של עצמה לא מסוגלת להרים את הראש ולזוז, לקחתי את חברה שלי ביד והכרחתי אותה להתקשר לוטרינר. לקחנו אותה והרדמנו אותה, וחבל מאוד שזה לא נעשה קודם לכן!

א. שלום. כאשר מגיעים אלי בעלי כלבים וחתולים ומתלבטים בשאלות דומות לשלך, השאלה הנשאלת והמנחה היא האם בעל החיים מתפקד לבד, האם הוא סובל במצבו בנוכחי ומה צופן לו העתיד. במקרה שלך הכלבה לא מתפקדת לבד, אולי היא לא ממש סובלת אבל היא בטח לא נהנת והמצב שלה רק ילך ויתדרדר. אנחנו צריכים לקבל החלטות גם בשביל בעלי החיים שלנו. האם המצב שלה לא מעורר רחמים ? האם זו צורה לחיות ? האם כך היא רוצה שתזכרי אותה ? אלו הנאות נשארו לה ? ותקוות להחלמה ? המתת חסד כשמה כן היא.

תודה לכולכם על התשובות והכנות. לענות לשאלותייך. הכלבה כן מעוררת רחמים. סובלת, כאב פיזי לו - כך הווטרינרית אמרה. בגלל שהבעיה בתאי עצב שלא מתחדשים אין לה כאב. אבל אני מתארת לעצמי שהיא מבינה שהיא נכה ולא יכולה יותר לרוץ ולשחק. האם זו צורה לחיות: לצערי לו...אבל אולי מחר יגלו איך מחדשים תאי עצב? ההנאות היחידות שנשארו לה..זה אני...זה הקטע, כשאני מגיע לקירבתה היא מנסה להתקרב אלי, היא תקשקש מידי פעם בזנב. אני חושבת שהיא אפילו מחייכת אלי לפעמים. ומה עוד תמיד חשבתי שכשכלבים רוצים למות הם מסרבים לאכול ונכנסים לדיכאון. הכלבה שלי רוצה לאכול, ורוצה לשתות. נכון שאני עוזרת לה. כל הנושא כל כך מדכא. היא הכלבה הכי נחמדה שאיי פעם זכיתי להכיר. שלא נדבר על באמת חברו הטוב ביותר של האדם. אני מרגישה רגשי אשם לעשות לה כזה דבר. אני כל הזמן חושבת אולי יש פתרון אחר, אולי כיסא גלגלים של כלבים שעולה המון אבל ניתן להשיג מארה"ב ראו (http://www.k9carts.com) הרי רגליה הקדמיות לא התנוונו, הם רק נחלשו משימוש מועט. היא עדיין שולטת בצרכיה רק צריכה שאני אחזיק אותה כי היא לא יכולה לעמוד. בתחלס היא בריאה, לב כליות וכל זה עובד טוב. מאוד מתסכל המצ"ב. שלכם,

את ההחלטה כנראה עשית. ואת יודעת שהיא נכונה,אחרת לא היית מתייסרת כל כך.... אם יש לך וטרינר שאת סומכת עליו (או עליה)השאירי את ההחלטה בידיו. הבהירי לו/לה שכל החלטה שתתקבל מקובלת עליך.הוטרינרים פחות מעורבים רגשית, ורואים לפניהם רק את טובת בעה"ח.לי באופן אישי היתה חתולה בת 22 שלא הייתי מסוגלת להרדים למרות שהיה ברור לי שזה הדבר הנכון לעשות. לכן השארתי את ההחלטה בידי הוטרינרית שלי, שכמובן קיבלה את ההחלטה הנכונה. את יכולה להתנחם בכך שההחלטה נעשית מתוך אהבה ואכפתיות,ולא מתוך אטימות. אין שום דרך "למחוק" את כאב הלב.

פעמיים לא הצלחתי להגיע בזמן להחלטה הזו. הראשונה עם חתול חולה מאד בן 16 שהורדם לבסוף, אך לדעתי ולדעת הוטרינאר מאוחר מדי וכלבי האהוב שמת לבסוף מסרטן וסבל. אני טעיתי. והייסורים שאני עוברת רבים. לא אסלח לעצמי לעולם על כך. אני מאחלת לך החלטה נכונה, ובזמן.