מצבי רוח

טיפול בדיכאון בכפיה או יותר נכון , טיפול במניה, שזה יותר קיצוני ומסוכן, בכפיה,בלי שינוי מה שקורה בבית ובלי מודעות למה שיש בבית, מה הוא עוזר בכלל? ולמה יש לגיטימציה לכפיה וחוסר לגיטימציה למאושפז? אני מתארת לעצמי שאנאפרניל זאת תרופה יותר זולה ואולי יותר חזקה ושהיא יכולה להיות יעילה מאוד, לפחות בטווח המאוד קצר, אבל אני לא מבינה למה משתמשים בה אם לצורך כך יש צורך במייצבים, ולא עושים תרופה אחת קצת יותר גדולה, כי אנאפרניל זאת תרופה קטנה מאוד. למה נותנים אותה כשיש הפרעה של שינויים גדולים במצב רוח? הרי תופעות הלוואי שלה מייצרות שינויים במצב רוח, ולמה נותנים אותה בכלל? למה בונים על זה שאנשים יחליפו תרופות ולא מבינים שתרופה לא מתאימה יכולה לגרום לאומללות ולהתנהגות הרסנית? למה פחדים ולחץ וחרדה מטופלים בנפרד ולא מבינים שהם מייצרים אחד את השני ושהבעיה האמיתית לא מטופלת,ולא מטפלים בגורם ההתחלתי לבעית מצב הרוח? הטיפול עלול להחמיר את הבעיות/הפרעות לפחות בחלק מהמקרים, גם אם הוא יכול לעזור במקרים אחרים. למה מטפלים באובססיה בתרופות ולא מטפלים בגורמים או בפחדים או בלחץ שמביאים את האובססיה? למה לא מתחשבים באנשים קרובי משפחה שעלולים בגלל אילוץ לתת תשומת לב מיוחדת, לקבל צרות בעצמם? ואנשים במערכות קשות, מאיימות וכפויות לא נעשים יותר גמישים במחשבה אלא יותר קשיחים, והאבחון והגדרת המצב שלהם לא משפרים אותו,וזה גם לרעתם וגם מחזק אובססיות. למה פיתרון פסיכיאטרי לבעיה אחת עלול להביא בעיה הפוכה ומסוכנת לא פחות? מה טוב בזה בכלל? לא כולם מסוגלים לעבור גיהנום עד שמחליפים להם תרופה וזה חוסר אחריות לטפל בצורה כזאת, אבל אין דין ואין דיין.

ל"ש ראשית, אני מודה לך על שהעלת את הבעיה הכאובה, אני משערת שהיא נוגעת לרבים. אכן, הקשיים שבתאורך יכולים להיות מטופלים במימדים שונים ובעצם הטיפול הנפשי, המשפחתי והתרופתי אינו "מדע מדוייק". קיימים סוגים שונים של תרופות ומאוד קשה להתאים את סוג התרופות הנכון לאדם המתמודד המסויים, לעיתים הדבר כרוך בסבל של המתמודד עד מציאת הטיפול הנכון. באשר לנושא המשפחה: טיפול משפחתי דורש הסכמה משפחתית- דבר שלא תמיד ניתן. מעבר לכך ומבלי לנקוט עמדה לגבי הנושא המסויים שלך, קיימת נטיה אנושית במצבי סבל המעוררים כעס גדול שקשה להתמודד עימו להאשים את האחר. סוג כזה של דיאלוג מתקיים במשפחות ובכלל בקשרים רבים. נוצר מצב בו לעיתים הכועס מאשים את האחרים והאחרים אותו, מבלי יכולת אמיתי לדבר או לקחת אחריות. במצבים כאלה איש מהצדדים לא יפנה בעצמו לטיפול אלא ישלח את האחר....

אז את אומרת שבעצם אין פיתרון למערכת הטיפולית, ולמרות שזה לא מדע מדוייק, יש לממסד יכולת וזכות לכפות טיפול על מי שממלא כמה קריטריונים, למרות שהטיפול אינו מדוייק בהכרח ,] אני לא יודעת אם את יודעת , אבל אנשים עלולים להגיע למצב נפשי כתוצאה מסבל, וטיפול ניסויי גורם סבל רב יותר ומוסיף על החרדה הקושי והאימה, כי הוא רפואי וסמכותי. ככה לוקחים אנשים עם נטייה אובדנית ובמסווה של טיפול מסייעים להם להקצין את הנטייה ולממש אותה. וזה פשוט בלתי נסבל. לא יכולים לעשות טיפול משפחתי למשפחה מפורקת בלי הורים. מטילים על אנשים אחריות לבוא לטיפול ומסירים כל אשמה. למה פסיכיאטרים משתמשים בתרופות עם השפעה על מצב הרוח ועל ההתנהגות, ועם תופעות לוואי בלתי רצויות גם כן ועדיין מטילים את מירב האחריות על המטופלים ועל משפחתם, בעוד שברפואה רגילה, בה אין השפעה על חשיבתו של המטופל, לא קיים כזה נטל על אנשים שמקבלים שירותי רפואה, ובדרך כלל הם זוכים לקבל טיפול הוגן נכון ויעיל? כיוון שאפשרי טיפול במישורים שונים, אבל הטיפול כשאינו פרטי נעשה במגוון צר של מישורים, זה לא מתאים להרבה או לחלק מהמקרים. פתאום רופאים הם לא כאלה אנשים טובים ועוזרים. ורופאי משפחה, שכן אמורים לעזור ולהכיר, בכלל לא מטפלים בתחום הזה.מי שמופנה לטיפול מופנה לדבר רע , אפילו שזה כביכול בית חולים. יש כאן גם הטעיה של הציבור שלא מבין בדברים האלה. החכמה היא לא לצפות מהבן אדם להתמודד עם כעס גדול שהוא מרגיש ולהניח מראש שהוא חסר בסיס והוא נובע מחוסר יכולת לקחת אחריות. החכמה היא לא להטיל על בן אדם אחריות שגדולה ממדותיו בלי להבחין בזה הרבה שנים. החכמה היא לא להתייחס למחקרים שחוקרים הנחות של פסיכאטרים אלא לטפל במה שקורה ולהבין מה שקורה, ומה לעשות שהמציאות לא מתאימה את עצמה למחקרים ושהDSM הוא לא התנ"ך והוא לא חזות הכל ושאם בן אדם מתנהג בצורה שבמקרה גם מתוארת בספר הזה, זה יכול לנבוע ממצוקה אבל לא חייב לחפוף לאבחנה והוא לא יקבל טיפול נכון והבנה ואבחנה נכונה בגלל העולם המצומצם הזה שעוד חושבים שהוא נכון? פשוט מעורר אימה.