למיכאל

אני שוב מודה על האינפורמציה החיונית שאתה מעביר בפורומים. אני מאד דואגת כמובן לבני (מניה דיפרסיה כזכור לך) ואני כולי מלאת שאלות וכמובן תמיד הטוב ביותר הוא לשמוע דעה ממקור ראשון. בני מתקשה לבצע את הדברים הפשוטים ביותר , האמת שאין הוא יכול לדאוג לצרכים בסיסיים כמו להתקלח, להכין לעצמו אוכל, לפנות מהשולחן לאחר שהוא אוכל . לאחר האשפוז האחרון (השני בסה"כ) הוא קנה לעצמו כלב, שהיום אחרי 3 חודשים הוא הפך לכלב גדול מאד. הוא מתקשה לטפל בו, מתחמק ..וכל העול נופל עלי. האם ה"עצלנות" הזאת אופיינית למחלה או למחלת נפש כלשהיא? למה אי אפשר לתפקד אפילו במינימום? כל יום הוא מתייסר : "אמא מה יקרה אם אני ל אוכל לתפקד לעולם?" או "אני מפחד שאני אשאר ככה לנצח" או "אין לי בשביל מה לחיות" - זה מצד אחד מצד שני כשאני מנסה לגרום לו לעשות דברים שהוא אוהב (וגם אלה קיימים במשורה כי הוא מתעקש לא להצביע על איזהשהוא דבר שהוא רוצה לעשות או אוהב לעשות) אני מבקשת ממנו לבא לבריכה , לסאונה לג'קוזי או לשחק טניס ולכל הוא מסרב. אך לעומת זאת סובל מאד מכך שהו בבית כל היום וללא כל עשיה פרט לטלויזיה. האם הכח לצאת מזה יבוא ממנו? דלית

שלום דלית... תראי- גם בבית חולים פסיכיאטרי מצופה מהחולים אחרי כמה ימים לסדר את המיטה, לפנות את הכלים, וגם לעזור קצת לצוות בעבודות השוטפות אם רוצים. במחלקה פתוחה יש כבר תורנות מסודרת לדברים האלה. כמובן שלא מכריחים אף אחד לכלום. אין לי ספק שהבן שלך מסוגל גם עכשיו לפנות מהשולחן, להכין לעצמו אוכל ולטפל בכלב שלו. למעשה, אני חושב שדרישה כזו מצידך היא די הכרחית, אבל אני לא יודע איך ממש אפשר לעשות את זה. אוף, האמת היא שאני לא יודע מה לענות לך. חשבתי רק לענות ב"לא יודע", אבל בסוף הוספתי עוד קצת... תרגישי טוב מיכאל

אני ממש מתנצלת שהשאלות שלי כל-כך תובענית, וזה בסדר לענות "לא יודע". מבטיחה לא להעיק עליך עוד, אני מודה על מה שלמדתי ממך עד כה- זה ממש המון אני כנראה אמשיך לכתוב על ההתפתחויות עם הבן שלי, ואם יתחשק לך להגיב..אשמח. אז ביי ותודה. דלית