מניה דיפרסיה

בני, חלה במניה דיפרסיה במהלך שירות צבאי קרבי, היום הוא אחרי התקף שני (שני אישפוזים) הוא שוחרר מהצבא חדשיים לפני סיום השירות בסעיף 24. הוא מסרב לקבל טיפול פסיכולגי, מסרב לקבל עזרה כלשהיא, (אחרי האישפוז השני הסכים לפסיכיאטור ולטיפול תרופתי,) כיום הוא מטופל תרופתית (דפלפט) אך איננו מתפקד, לא מצליח לעבוד לא מצליח להתענין בכלום (מעט טלויזיה), תלוי בי בצורה שאפילו אותו היא דוחה, אך אומר שלא יכול אחרת, שאלותי הן : 1. האם אי אפשר לדרוש תמיכה כלכלית מביטוח לאומי, וזאת מכיון שהגשנו תביעה למשרד הביטחון. 2. האם אפשר לעזור לנער הזה (בן 22) אם איננו מעוניין בשום עזרה? 3. האם יש איזהשהן מסגרות שבהם נפגשים חולים מסוגו ונעזרים האחד בשני-כי אין לנו קשרים חברתיים והוא מאד בודד. 4. קשה לדבר איתו על המחלה, מכיון שאיננו מקבל את זה שהוא חולה- האם הדרך היחידה היא לעבור כמה וכמה אישפוזים עד שיתעשת ויסכים לקבל שהוא חולה ויעזור לעצמו?

שלום דלית... אני גם אובחנתי במאניה דיפרסיה, אחרי כמה התקפים ואישפוזים, ואני אנסה לענות לך קצת מניסיוני. לפי מה שהבנתי מהפורום הזה אי אפשר לפנות במקביל גם לביטוח לאומי וגם למשרד הביטחון, אבל אולי אני טועה. בכל מקרה, התמיכה לנכי צה"ל גבוהה בהרבה מזה של ביטוח לאומי, והם גם נותנים המון שירותים נלווים וממנים תרופות. בקיצור, הרבה יותר כדאי להשיג מעמד של נכה צה"ל. בכל מקרה, אם הוא לא יקבל תמיכה משם, אפשר אחרי זה לגשת לביטוח לאומי. בינתיים אפשר לקבל הבטחת הכנסה. קשה מאוד לעזור למישהו שאיננו מעוניין בשום עזרה. הייתי שמח אילו היו מסגרות מתאימות לתמיכה הדדית לחולי מאניה דיפרסיה. קיימים המועדונים של אנוש ויש גם קבוצות תמיכה עצמאיות. הייתי במועדון אנוש תקופה מסויימת, שהייתי בה במצב מאוד קשה, ודווקא אהבתי את המקום, אבל ברוב המסגרות האלה יש אנשים במצב תפקודי יחסית קשה יותר. במקום שאני הייתי בו היו כמה במצב טוב, אבל עם הזמן הם הפסיקו לבוא לשם, וגם אני הפסקתי לבוא. קשה לי להאמין שהבן שלך ימצא את עצמו במקומות האלה אם הוא מתכחש למחלתו בכלל. נשארת האפשרות של סל שיקום, שאפשר לקבל גם בלי נכות מוכרת מביטוח לאומי. תתייעצי על זה עם העובדת סוציאלית במקום שבנך מטופל. סל שיקום יכול לתת לבן שלך סיוע בלימודים באוניברסיטה, אם כי לא מימון שלהם, או חונך, וגם דיור מוגן. אני לא נעזרתי בשירותי סל שיקום בכלל, כי לא הייתי זקוק. תראי, את טוענת שהבן שלך מתכחש למחלתו, אבל באותה נשימה את גם אומרת שהוא לוקח תרופות. זה דווקא צעד שמעיד על רמת הכרה די גבוהה במחלה. אני הייתי צריך בערך שלושה אישפוזים עד שהסכמתי לקחת תרופות, וגם עכשיו אני עוד לא מוכן לקבל את העמדה של הרופאים שאני צריך לקחת תרופות כל החיים שלי. אז אפשר להסתכל על הצד החיובי. בברכה מיכאל

ראשית, המון תודה למיכאל. מיכאל הצליח להציע ולהבהיר את המצב מבחינת זכויות ורעיונות לסיוע. אני מאוד מסכימה גם עם הרעיון שמי שנוטל תרופות, יש בו הכרה די גבוהה במחלה. התוספת היחידה שלי היא הצעה לאמא של הבן שלך... ההכרה בכך שהילדים שלנו אינם מושלמים, שיש להם קשיים, בעיות ומחלות, היא בלתי נסבלת ודורשת סיוע במקרים מסויימים. אני מציעה לחשוב לפנות לקבוצה להורים של נפגעי נפש או טיפול פרטני עבורך כדי להסתייע, לעבד ולהתחזק סביבי הנושא עבורך ועבור הבן.

מיכאל שלום לא הייתי פה מזמן ולכן לא היתה לי הזדמנות להודות לך. התשובה שלך היתה מקיפה וממצה ואין מילים בפי להודות לך , אני שמחה שיש עדיין אנשים טובים שאכפת להם, ושוב תודה. רציתי לדעת בן כמה אתה והאם המחלה פרצה לך גם כשהיית בצבא? כרגע הבן שלי במצב רוח די טוב, רק כמעט ולא יוצא מהבית ודי נותקו לו כל הקשרים עם החברים, שקצת קשה להם לקבל אותו ככה, כי הם היו נוכחים בתקופת המניה שלו,הוא די מתוסכל מזה שהוא לא יכול לחפש עבודה (נפשית הוא לא מסוגל לחפש) וכן מזה שהוא די לא מתפקד. זה די מנחם אותי שלפחות הוא מרגיש שמאד היה רוצה לעבוד וזה כל הזמן מפריע לו, אני מאמינה שגם יבוא יום והוא ימצא עבודה ויעבוד ויהיה לגמרי בסדר. תכתוב לי ושוב אין מילים בפי להודות לך