לא יודעת...

אני בחורה בת עשרים, גרה בהוסטל לצעירים באיזור הדרום. בגיל 14 אובחנתי כסובלת מדיכאון חמור מאוד שלווה בתסמינים פסיכותיים.עד היום אני ממשיכה לתהות האם עשיתי את הדבר הנכון כשביקשתי מהורי להתאשפז.עד אז הייתי נראת לכולם בסדר גמור. ואפילו היום אחרי שנים של התערבבות במסגרות טיפוליות שונות ומשונות, אני עדייןנראת בעיני אנשי מקצוע רבים כ"אחת מהעם", אף אחד לא מסוגל כבר לאבחן אותי. בהתחלה חשבו שההבחנה נכונה ואז התחילו לחשוב שמדובר בהורמונים לא מאוזנים, בהמשך חשבו שאולי המצב הוא ניורוגי ועכשיו כבר לאף אחד אין מושג. אני ממשיכה לסבול, אבל כבר לא מהמחלה אני כבר לא "חולה" אבל אני נעשית חולה מעצם ההתעסקות בעיניין הזה ואני לא יכולה כמובן להמנע מלהתעסק בזה משום שאני גרה כאמור הבהוסטל וחשוב "לדבר על הכל" חשוב לי לציין שעבדתי בעבודות "רגילות" מה שנקרא "בשוק החופשי" ולא הייתי מלווה והרגשתי טוב. אך לאחרונה אני כל כך מתוסכלת ההעובדה שאני ממשיכה לגור במקומות כאלה גם אחרי שנראה ש"הבראתי". אני לוקחת תרופות פסיכיאטריות בקביעות ובדיקנות כבר מספר שנים, ואני מרגישה כמו כל אדם מהשורה, אפילו בן זוגי מזה 10 חודשים מעולם לא התייחס לעובדה שאני גרה במקום כזה כי לתענתו אני בסדר גמור. אני כבר באמת לא יודעת מה לעשות. אני לא יודעת אם לצאת על דעת עצמי מהמצב הזה ולשכור דירה מכיוון שלא יהיה איש מאחורי. בן זוגי גר עדיין עם ההורים ומצבו הכספי לא מאשר לו לעבור לגור לבד או איתי. ולמרות שהורי מבבוססים כספית (בלשון המעטה) הם לא מאפשרים לי לחזור לגור איתם כי לתענתם זה לא יכול לעזור לי כי עזבתי לפנימייה בהמלצתם בגיל 15. הם לא יתמכו בי אם העשה את הצעד הזה,אימי אפילו אמרה שתנתק איתי את הקשר ולא תרצה לשמוע ממני גם אם בסוף אחיה ברחוב. אני לא רואה את ההוסטל כמצב זמני, אני די בטוחה שאם אני אמשיך לחיות לצד אנשים חולים בסוף אני לגמרי יאבד את זה והמחלה תפרוץ שוב. אני מפחדת בבקשה שמישהו יעזור לי כי אין לי למי לפנות ואין מי שיקים אותי אם אני אפול לבד. אודה לכם אם תתנו לי עצה שעוד לא שמעתי כגון" את לא לבד" או את יכולה לבקש דיור מוגן" זה לא עוזר כי מי כמוני יודעת שדברים מהסוג הזה לוקחים חודשיפ ואף שנים עד שעינייני הבירוקרטיה של הוועדות מסתדרים ובינתיים אף אחד לא חושב שאני "מחוייבת לתהליך שיקום" תודה רבה מראש.

לי שלום רב וברוכה הבאה לפורום שלנו, הסיפור שאת מספרת אכן נשמע לא פשוט אבל נראה שבמשך השנים הצלחת וידעת להתמודד. המעבר לדיור מוגן אינו אמור לקחת כל כך הרבה זמן. אם את מרגישה שצוות ההוסטל לא עוזר לך להתקדם לכיוון הזה אולי כדאי לפנות ישירות לצוות במשרד הבריאות ולנסות לבקש את עזרתם. לעיתים כאשר נמצאים זמן רב במקום מסויים האנשים הסובבים לא מצליחים לחשוב בצורה יצירתית ואז האדם עצמו צריך להפעיל את היצירתיות שלו כדי להתקדם. מה שצריך כדי לעבור לדיור מוגן הוא אישור של משרד הבריאות (שלא צריך לעבור עבורו ועדה אלא רק לשלוח בקשה לשינוי החלטה) ואז לפנות לחברה שמפעילה דיור מוגן. זה לוקח זמן אבל לא זמן כל כך ארוך. אולי תצליחי לשכנע את הצוות הסובב אותך שאת "מחוייבת לתהליך השיקום" כדברייך. יכול להיות שאת צריכה להעלות מולם את השאלה ששאלת כאן בפורום. ייתכן שהעלאת השאלה תביא גם אותם לחשיבה מחודשת. את מבקשת עצה שעוד לא שמעת. אבל לפעמים צריך לנסות להעזר במה שהמערכת מאפשרת כדי להתקדם הלאה למקומות שבהם אפשר כבר לבד. אני מאחלת לך הרבה כוחות והצלחה. נשמח לענות על כל שאלה נוספת אם תהיה וכמובן לשוב ו"לפגוש" אותך כאן בפורום. ענת