שאלה לגבי מימון לימודים לתואר

שלום רב, לימודי לתואר ראשון באוניברסיטה נפסקו לפני מספר שנים עקב אשפוז כפוי שאחריו השתקמתי במשך שנתיים ב"אנוש" . השנה עזבתי את השיקום והמשכתי לשנה ב' בלימודים. נכון לעכשיו אני משלם על הלימודים עצמאית אבל זה מכביד עלי מאד (אני מתקיים מקצבת נכות - כ2200 שח). האם ישנה אפשרות לקבל מימון ללימודים לתואר מסל שיקום\ביטוח לאומי וכדו'? למי פונים וכיצד עושים זאת? בתודה רועי

לרועי שלום וברוך הבא לפורום, קודם אני רוצה להגיד שזה מאד משמח אותי לשמוע שלאחר החוויה הקשה שעברת על כל המשתמע ממנה הצלחת לחזור ללימודיך באוניברסיטה. אני גם רוצה להודות לך על כך שכתבת את זה כאן בפורום מכיוון שאני מניח (ואולי אפילו בטוח) שהסיפור האישי שלך יכול לתת תקווה ומודל לחיקוי לגולשים אחרים פה בפורום שאולי נמצאים בשלב אחר ואולי אבדו תקווה וחושבים שאחרי אשפוז (ובמיוחד אשפוז כפוי) אין דרך חזרה לחיים משמעותיים ומספקים והנה אתה עוד דוגמה חיה של אדם שהצליח למרות כל הקשיים והחוויה הקשה לחזור לחיים רגילים וללימודים באוניברסיטה שנקטעו עקב המשבר. ולשאלתך, במידה והלימודים שאתה לומד הם לימודים שמכשירים אותך לעבוד במקצוע מסוים, יש אפשרות להגיש בקשה לביטוח הלאומי להכרה בלימודים באוניברסיטה כ"שיקום מקצועי". במידה והביטוח הלאומי משתכנע שאלו לימודים שלאחריהם תוכל להשתלב ולעבוד במקצוע אותו אתה לומד הם ממנים את שכר הלימוד. סל שיקום לא עוזר במימון לימודים אקדמיים, אבל במידה ויש לך צורך באיזושהי עזרה בלימודים (כמו : פיתוח/חיזוק אסטרטגיות למידה, עזרה מסוימת עם חומר הלימודים, עזרה עם פניה לגורמים באוניברסיטה, השתלבות חברתית בקמפוס ועוד) אתה יכול לקבל דרך סל שיקום שירות שנקרא "השכלה אקדמית נתמכת" שבעצם מספק חונכות אקדמית, כלומר תקבל כמה שעות בשבוע (למיטב ידיעתי, מדובר ב-4 שעות בשבוע) של חונך אקדמי במימון סל שיקום. (השירות נכון להיום קיים בחלק מהאוניברסיטאות והולך ומתרחב משנה לשנה לעוד מוסדות אקדמיים). המון הצלחה בלימודים, נשמח להמשיך ו"לשמוע" ממך בפורום, וכן להמשיך ולהיתרם מהסיפור ומהניסיון האישי המוצלח במסע ההחלמה שלך (במידה ותסכים להמשיך לכתוב ולהגיב כאן בפורום), בני

לשאלתך: אני לא רואה את עצמי כ"מחלים". אני רואה את עצמי כאדם שעבר משבר זמני ומקומי ובאדיבות פסיכיאטרים רשלנים וחוכמולוגים תויג כ"חולה נפש". בסך הכל החוויה שלי כ"מטופל וכ"משתקם" היתה שלילית בתכלית. התחושה היא, ומתחזקת ככל שהפרספקטיבה מתרחבת, שהעובדים הסוציאלים והפסיכיאטרים ובעצם כל מי שמעורב במערכת הזאת עשה כמיטב יכולתי בכדי להחליש ולדכא אותי. אני לא מתפלא בכלל לנוכח דבריך שרבים מרגישים שאין דרך לחזור לחיים נורמאלים אחרי אשפוז כפוי. הם לגמרי צודקים - המערכת מתוכנתת לגרום ל"נפגע הנפש" לתחושה כזו. אשפוז כפוי הוא מצב לא נורמאלי שבו שוללים לך את החירות ופוגעים בגופך, חודרים אליו, קושרים אותך ואונסים אותך במחטים בניגוד לרצונך ללא משפט וללא יכולת להתגונן רק כי רופא מסוים החליט שאתה לכאורה "לא שפוי" ואין לך "תובנה" למצבך, לדעתו. כל דבר שאתה אומר שם מתפרש כ"סימפטום" ל"מחלה" וכל התנגדות שלך נרשמת כ"חוסר תובנה" , "תוקפנות" , או "חוסר שיתוף פעולה" וכיוב. באופן כללי , המחלקה הסגורה היא מן קרקס שבו מסתכלים עליך מהאקוריום מושפל בפיג'מות ומארחים סטודנטים לצפות בך. אחרי השיקום, עד היום כשאני חוזר לבקר ב"אנוש" עושים לי פוצי מוצי, איזה יופי אתה "מתקדם".. ועוד מעיזים לקחת על עצמם את הקרדיט ל"שיקומי" - שיקום שפגע לי אנושות ביכולת ההשתכרות בעתיד, גם כאקדמאי (תנסה להתקבל לחברה ממוצעת במשק כשמחלקת כח האדם שלהם מכירה את התיק הרפואי שלך - ושלא יהיה לך ספק - כולם מאותה קליקה פסיכולוגית שם). המערכת, גם פגעה קשות בביטחון העצמי שלי אחרי שנתיים שעו"סים ורופאים דיברו אלי כמו אל ילד מפגר למרות שאחרי כמה חודשים אני בדרך להיות מצטיין רקטור - ורק בזכות עצמי , למרות, ולא בגלל ה"עזרה" שלהם. התרופות שנתנו לי (ובהתחלה היה לי הרבה אמון ולקחתי מינונים גבוהים, כי לא הבנתי באיזו שרירותיות הן נרשמות עבורי) גרמו לי לתופעות לוואי קשות. אף אחד לא טרח לספר לי עליהן: רעידות קשות, אימפוטנציה, השמנה מאסיבית. היום אני מנסה נואשות לתקן את הנזקים הפיזיים. הבנתי שזיפרקסה היא הגורם מספר אחד ל"השטחה" ולפגיעה הקוגניטיבית. ברגע שפסיכיאטר אחר הסכים להתחיל לגמול אותי מהחומר הארור שניתן עקב אבחנה שגויה ורשלנית, המחשבה שלי חזרה להיות חדה, הזיכרון השתפר והרגש נהיה אנושי יותר.... ךסיכום, יש אנשים נחמדים במערכת השיקום, אבל רובם עוברים השחתה. הכח משחית את הפסיכיאטרים , ההתנשאות והזחיחות שלהם היא בלתי נסבלת והפטרונות של העובדות הסוציאליות (שבינינו, רובן רחוקות מלהיות משכילות או אינטיליגנטיות במיוחד) - מחליאה. מעט אנשים באמת משתקמים מהמחלות המדומות שלהם ובחלק מהמקרים זה בגלל שהתקנים שלהם מפרנסים את 'אנשי המקצוע' (פונקציונאליות, כבר אמרנו?). אני חושב גם שהפסיכיאטר המחוזי הוא עבריין שצריך להכלא , כי הוא עושה שימוש לרעה ועברייני בחוק לא חוקתי (אתה רואה, לומדים משהו באוניברסיטה..) ופוגע בשלום הציבור ובחפים מפשע באמצעות כליאות שווא. כמו שנעשה לי. כנ"ל שליחיו ושותפיו למעשי ה"אשפוזים הכפויים" שהם בשפה פחות מכובסת אלימות ממסדית וכוחנית כלפי חסרי ישע. זהו.. אז לי יש בחילה, וחוץ ממימון ללימודים אין לי רצון לדבר יותר עם "אנשי השיקום והרופאים האלה, מהגיהנום. למי שיושב עכשיו כ"צרכן" או "נפגע נפש" או "מתמודד" או כל מוטציה אחרת ששמעתי בשנתיים האחרונות (לפעמים 5-6 כינויים באותו משפט), אני יכול רק להציע , מכל הלב - קחו את הרגליים ותברחו כל עוד נפשכם בכם. אל תאמינו לשום עו"ס או מדריך שיקום שמפחיד אתכם שאם תשאפו ליותר "תיפלו" או תחזרו לאשפוז. רק תתרחקו מהם כמו מאש. כי אחרת תגמרו שמנים בני 50 בהוסטל שיקומי. נ.ב. בחיים לא פגשתי סיינטולוג . את כל הדעה שלי על המערכת היא הרוויחה ביושר כשבתחילה ניגשתי אליה בבקשה לתמיכה טאבולה ראסה.