נכות נפשית

שלום רב, מזה מספר שנים בני בן ה-23 לא מתפקד. הוא התחיל בגיל 16 עם דכאון, חרדות קשות והפרעת אכילה. במשך כשנתיים וחצי הוא היה בטיפול אצל עובדת סוציאלית ופסיכיאטר. הטיפול ידע עליות ומורדות ונדמה היה לעיתים שהוא מתחיל לצאת מהמצב, אך לצערי זה היה רק נדמה. (לצבא, כמובן, הוא לא התגייס) בשלב מסויים הוא מאס בטיפול, ועל דעת עצמו הפסיק לקחת את התרופות הפסיכאטריות בטענה שהוא לא מסוגל לסבול יותר איך הן גורמות לו להרגיש, הוא החל להתנגד לטיפולים עצמם, הפסיק לשתף פעולה ולאט ולאט יצא לחלוטין מכל מסגרת טיפולית. בערך כשנה אחר-כך, בשל אי-שינוי במצבו ואף הידרדרות, לקחנו אותו שוב לפסכיאטר שאיבחן אותו כסובל מ"הפרעת אישיות סכיזואידית", אך משום שהוא סירב(ועדיין מסרב) בכל תוקף לכל טיפול, הוא מעולם לא חזר למסגרת טיפולית. מזה כמה שנים שהוא מסתגר לבד בחדרו מול המחשב, מזניח את עצמו ואת ההגיינה שלו, ישן כל היום וער כל הלילה . חברים אין לו ולפי הבנתי, גם במחשב הוא אינו יוצר קשר עם אף אחד דרך האינטרנט. החוצה הוא לא יוצא כלל. הוא אינו מדבר עם אף אחד מיושבי הבית, למפגשים משפחתיים אנחנו נאלצים לגרור אותו ממש בכוח ולא תמיד מצליחים. הוא אדיש מאוד ואפטי. ניסינו להציע לו מטפלים שונים(ואף לקחנו אותו לכמה - אך הוא לא שיתף פעולה כלל), מסגרות שונות, להשלים בגרויות(בגלל מצבו הוא פרש מהלימודים), למצוא תעסוקה(בין אם עבודה בשכר ובין אם התנדבותית), ללכת ללמוד מה שרק ירצה וכל אלה בקצב שלו... אבל הוא פשוט לא מוכן לשמוע. לכן, בלב כבד אנחנו מעוניינים לפנות לביטוח הלאומי, בתקווה שיוכל לקבל קצבת נכות ולחסוך כדי שיהיה לו ממה לחיות. התקשתי למצוא חומר ברשת בנושא, ומשום כך אני כאן, מנסה לשאול אתכם: האם אפשר בבקשה לקבל פירוט קצר על התהליך הנדרש לקבלת הכרה בנכות נפשית בביטוח הלאומי? אם ניתן לשפוט מדבריי, מהם סיכוייו לקבל קצבה? האם יש איזשהי דרך פעולה אחרת עליה אתם יכולים להמליץ? מה עושים עם אדם שלא מוכן לקבל שום סוג של עזרה ושיקום? אולי רק אדגיש שהאיבחון האחרון שלו נעשה לפני כ-3 שנים לערך. אותו האיבחון בו אובחן כסובל מהפרעת אישיות. דפוסי התנהגותו מאותו זמן דומים מאוד לדפוסי התנהגותו כיום, רק קיצוניים יותר. לצערי אין לי איבחון עדכני יותר עקב סירובו ללכת לבצע גם את זה. תודה על הקריאה, אני יודעת שיצא ארוך אבל ניסיתי לתת כמה שיותר פרטים.

לא' שלום רב וברוכה הבאה לפורום, את מתארת מצב מורכב ולא פשוט לחלוטין שמעבר לקושי ולסבל של בנך מייצר גם קושי, סבל והתמודדות לא פשוטה לחלוטין לך (ואני מניח גם לשאר בני המשפחה) כפי שאת מיטיבה לתאר בהודעתך. חשוב לדעת שאת לא לבד בסיפור הזה. משפחות רבות נאלצות להתמודד עם הקושי העצום של חוסר שיתוף פעולה וסרוב לקבל עזרה של יקיריהם (ביחוד בשנים הראשונות של ההתמודדות). על מנת לתת מענה (שלצערי בשלב הזה הוא חלקי ביותר) לבעיה זו קיימים מרכזים של אנוש ושל ויצו שמטרתם לתת יעוץ והכוונה למשפחות. אני חושב שכדאי מאד שתנסי קודם כל לפנות אליהם לקבלת ייעוץ. אני ממליץ לך גם לנסות להשתתף גם בקבוצות ההורים שמתקיימות במרכזים שציינתי, דרך הקבוצה תוכלי לשמוע ולקבל רעיונות מהורים אחרים (חלקם מנוסים יותר) שהתמודדו עם מצבים דומים ולראות גם שאת לא לבד בסיפור הזה. אני חושב שקבוצה כזו יכולה לתת לך הרבה כוחות בשלב הזה. אם את מתוגררת באזור ת"א, מומלץ לפנות למרכז "שלנו" של ויצו, טל. : 03-7303919 . אם את מתגוררת באזור אחר בארץ , מומלץ להתקשר למרכז אנוש בטל. : 03-5400672 ולברר איפה נמצא מרכז מיל"ם (מרכז יעוץ למשפחות) הקרוב ביותר לאזור מגוריך. אם באזור מגוריך , אין אף מרכז יעוץ למשפחות , תנסי לברר באנוש האם בסניף אנוש שבאזור מגוריך יש שרות יעוץ למשפחות של הסניף. לגבי שאלתך על ההכרה בביטוח לאומי, ממה שאת מתארת סביר להניח שהוא אכן זכאי להכרה ולקצבת נכות ע"י הביטוח הלאומי (אני מדגיש שאני אומר זאת בזהירות המתבקשת שהרי אני לא מכיר את המקרה). אבל אני חושב, שבשלב הזה , לפני הייעוץ לגבי ההליך הטכני שצריך לבצע על מנת לקבל את הזכויות, היה כדאי מאד לחשוב ולהתייעץ (שוב אני ממליץ לעשות זאת במסגרת הייעוץ במרכזים הנ"ל) על המשמעויות של פניה לביטוח הלאומי בניגוד לרצונו של בנך. אני מבין ויודע גם מניסיון אישי עד כמה קשה ומורכב המצב בו אתם נמצאים היום (גם בנך וגם את ומשפחתך), אבל אסור לכם לוותר ולהרים ידיים כי יש תקווה לעתיד טוב יותר. מהכרות אישית ומספוריהם של עוד משפחות שיצא לי להכיר, אני יכול לספר לך שאנשים רבים שהיו במצב שאת מתארת , הגיעו בסופו של דבר לקבלת עזרה, ועם עזרה וליווי נכון עברו תהליך של החלמה וחזרו לחיות חיים שיש בהם סיפוק ומשמעות (אנשים לומדים, עובדים וכו'). ולכן , חשוב מאד בשלב הזה שגם את (ומשפחתך) לא תרימו ידיים ותמשיכו לשדר לו את המסר הברור שיש תקווה לעתיד טוב יותר. דרך אגב, את כותבת שהוא יושב הרבה עם המחשב, האם יש אפשרות שהוא יכנס לפורום ויכתוב לנו את הצד שלו בסיפור. יכול ליהיות מצב שדרך התגובות שהוא יקבל פה בפורום, ודרך סיפוריהם האישיים של אנשים שעברו את מה שעובר עליו והיום נמצאים במקום אחר בחיים הוא יקבל כוחות ואולי אפילו ישתכנע לקבל עזרה. את גם יכולה לדפדף בדפי הפורום ולמצוא הודעות של אנשים שמספרים איך הם לומדים ועובדים והתחתנו והקימו משפחה גם אחרי משברים קשים ולהראות לו אותם (בתקווה שהוא ישאב מזה עדוד וכוחות שיניעו לצעד הראשון קדימה). מקווה שהודעתי הארוכה תצליח לעזור לכם במשהו, בכל מקרה אנחנו פה גם עבורך וגם עבורו בכל שאלה, התלבטות שתרצו להעלות, וכל דבר שתרצו לשתף אותנו. בתקווה שבנך יכנס בקרוב לתהליך של שיקום והחלמה, בני

תודה רבה על תשובתך הארוכה, המפורטת והכנה. אני מאוד מעריכה את זה ובהחלט אנסה ליצור קשר עם המרכזים שציינת. בקשר לביטוח הלאומי, הבנתי שהמערכה "נגדם" שקולה ל"מלחמת התשה" של ממש, וזהו תהליך ארוך, סבוך ובירוקרטי מאוד שבו לא תמיד ה"טובים מנצחים". לכן כדאי אולי להתחיל בו כבר כעת(?). בני מודע למהלך זה, הודעתי לו על כך כבר לפני כמה חודשים - אם לא יבחר במשהו(טיפול, לימודים, קורס, עבודה או כל דבר אחר שירצה לעשות למען עתידו), לא תהיה לנו ברירה מלבד לנקוט בצעד זה. כמו שניתן להבין, הוא לא עשה דבר בנידון, ופשוט חבל לנו לבזבז עוד זמן. מילא הזמן שלנו, אבל שלו. אבל כן, אנסה להתייעץ קודם עם אותם מרכזים וללמוד עוד פרטים על הנושא לפני שניגש לשם. הלוואי, הלוואי והייתה דרך לגרום לו לכתוב את הצד שלו. רק כניסה שלו לפורום בנושא תחשב מבחינתי לצעד ראשון, לסימן קטן-גדול שהוא כן מחפש עזרה ושהוא כן רוצה לצאת מהמצב הזה. אך איני רואה את זה קורה - הרושם שאני מקבלת, גם כלפי חוץ וגם מתשובותיו, הוא שהוא אינו רואה בעייתיות במצבו ושעתידו פשוט לא מעניין אותו(אם כי איני יודעת מה באמת קורה בפנים). קשה לי להאמין שיסכים לשתף משהו כשהוא מתקשה/מסרב לענות על השאלה: "מה נשמע". תודה שוב, עזרת רבות. אמשיך לבקר ולקרוא פה, ואם יהיה מה לשאול, לשתף או לעדכן, אעשה זאת. המשיכו בעבודה הטובה.

שלום א' אני רוצה להציע לך איזה אתר שקצת אולי יפתח לך את הראש לגבי בנך והמצב שלו ואולי יתן לך כמה כיווני מחשבה. האמת היא שאני חושב שהאתר הזה יכול אולי לעזור לבן שלך עצמו הרבה יותר מאשר לך, אבל הוא הרי לא נמצא כאן. http://aci.selfip.org/ האמת היא שכבר נתתי כאן פעם קישור לאתר הזה עבור מישהו, שדווקא ממש לא היה מרוצה מכך שהפנתי אותו לשם וטען שהוא דווקא רוצה להשתנות, אבל הבן שלך הרי לא רוצה להשתנות או אפילו ממש לא רוצה להשתנות, לפחות איך שאת מתארת את זה....

נראה אולי הלינק הזה למכתב להורים כן יעבור: http://aci.selfip.org/drakonite0406.php תראי- אני כמובן לא מכיר את בנך ואינני מנסה לטעון שהוא שייך לספקטרום האוטיסטי. אין לי שום מושג אם זה כך או לא. הקבוצה הזו פשוט מתארת גישה שלמה אחרת לתופעה הזו של "מחלות נפש", שאולי כדאי לך להיחשף אליה.

בעוד שהמילה "אוטיזם" וכל הנלווה לה קצת מפחיד, לא התייחסתי בביטול לדבריך וכנסתי לקרוא באתר. לשמחתי, אתה טועה, משום שאיני חושבת שמדובר באוטיזם. אינני כמובן מאבחנת ומעולם לא רכשתי השכלה בתחום, אך לפי הבנתי אין כאן בעיה של התפתחות לקויה או אי-הבנה/חוסר ידע כיצד מתנהגים בחברה. בני היה ילד ונער נורמלי. מעט מופנם וביישן אך בהחלט נורמלי. תמיד היו לו חברים, ידידות ואפילו חברות. הוא יצא לבלות איתם אחרי ביה"ס ובסופי שבוע, גם כשהתמודד עם הדכאוןוהחרדות. יתכן וחלק מדפוסי התהגותו כרגע מקבילים לזה של אדם אוטיסט, אך נדמה לי שניתן לומר זאת על אנשים רבים אשר סובלים מסוגים שונים ומגוונים של מחלות/הפרעות נפשיות ואינם סובלים מאוטיזם. בעצם, גם קווים מקבילים בין תסמיניו לבין תסמינים של אדם אוטיסט הנני מתקשה למצוא. שוב, יתכן ואני טועה, אך אף מטפל/ת אליו הלכנו מעולם לא העלה את העניין ואני נוטה להאמין שיש לכך סיבה, ולהסכים. אבל תודה לך שקראת וניסת לעזור.