קצתי בקיום שלי

אני אסירה בתוך החיים שלי. 33 שנים אני כלואה כמו בתוך כלוב בחיים שאני לא רוצה, לא אוהבת, לא ממצה, לא נהנית. כלואה. עובדת במה שאני לא אוהבת, מרוויחה בקושי, אין לי זוגיות שאני כמהה לה כל כך, אני בודדה עד כדי כאב, אין לי חברי אמת, ואני קמה כל בוקר ליום חדש בכוחותיי האחרונים. ממשיכה מתוך אינרציה, מנסה להלחם, לחייך, לשכנע את עצמי שיש סיכוי ליום טוב יותר, שהמזל שלי יתדפק היום על דלת ביתי. והוא לא. נמאס לי להיות כל כך חולה, כל פעם בדיקות, תרופות, כאבים. אני כבר לא יודעת מה מזין את מה יותר - מצבי הגופני הרעוע את מצבי הנפשי, או מצבי הנפשי הרעוע את מצבי הגופני. והייתי אצל כולם: רופאים קונבנציונאלים מכל המינים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, מטפלים ברייקי, ובהילינג, בפרחי באך, בדיקור סיני, בדמיון מודרך, בשיאצו, אפילו אצל רבנים ומתקשרים הייתי. וכלום. בכל פעם אני מלאת תקווה מחודשת שהנה... אוטוטו חיי משתנים - הקללה הנוראית הזאת שרובצת עלי תעלם - והיא לא. ואני קמה לעוד יום של מוות. רק הגוף הפיזי שלי חי - הנשמה שלי מתה כל יום עוד קצת. הלוואי והיה לי האומץ לגאול אותה מהכאב הזה, לשחרר אותה לחופשי, מהגוף הפיזי שלי, מהקיום העגום הזה. אבל אין לי. וגם התקווה והאמונה שיש מזור לכל הכאב הזה, וחיים אחרים מסתתרים להם ממש מעבר לפינה עם עוד קצת מאמץ - הולכת ונעלמת לה עוד ועוד בכל יום. אני לא מסוגלת יותר.

לום לך , קראתי את מה שכתבת... אני רק מנסה להציע עזרה, הייתי במקום הזה, כל כך הרבה זמן, אין לי תשבות, רק זמן. זמן ועוד זמן. אני חש כי את זקוקה לחברה, א. אני מזמין אותך לקפה. ב. אני מזמין אותך לערב קריוקי... ג. אני מזמין אותך לחוג תיאטרון. ד. אני מזמין אותך (את כותבת מדהים) להיות חלרק ממערכת עיתון למשתקמים. ןלסיום... יש לי ידידה פה בהוסטל, ראינו את הסרט 'יס- מן' , הסרט מספר על אדם שתמיד אומר 'לא' ומיום שהוא אומר 'כן!' חייו משתנים ללא היכר. אז תגידיyes

הי.... תאמני או לא, חשבתי עלייך בלילה, רצתי לראות עם עוד אנשים יכתבו, למרבה הפטעתי כנראה יש פחד מסויים, בגלל הכותרת, אך אני רואה בתוך המילים שלך כישרון, יכולת הבעה וחוכמה... (גם אותי לקחו לכל המטפלים) מדיקור סיני, טיפול הומאופאטי, ברכות וקמעות... וכו'... אכל מה שבאמת הציל אותי זו החברה פה בהוסטל, שלושה חודשים לא דברתי כשהגעתי, ולפתע הקשר עם האנשים, כל היום, הביחד, שיקם אותי בדרך שלעולם לא הכרתי. יש משפט שאומר : "או חברותה או מתותה!!! " ... אז אני שוב מזמין אותך אלי, ... קריוקי, חוג תיאטרון, (אשלח לך את העיתון 'דיאלוג' שאני עורך) מה שתרצי, רק אנא אל תסתגרי במחשבות, תני לחיים להוביל... הייתי במקום שלך!!!!... והיום כל בוקר שאני מתעורר אני מודה , למדתי להעריך את החיים, כמה הם נפלאים, בדרך הקשה. שלך עמיר הוסטל בית שני רמת גן