אח מוסמך

בעלי גם אח מוסמך ועבר כמעט אותו דבר. כשפרץ אצלו המחלה הוא יצא לחופש ואושפז. פוטר מעבודתו למרות שעבד שנים באותו מקום דרך אגב הם לא ידעו ממש שהוא חולה. לאחר האישפוז חיפש עבודה רחוק ממקום מגורים כדי שלא ידעו על מחלתו. הוא גם עבר ק.חולים בכדי שהרופא המטפל לא ידע. התקבל לעבודה ועבד עד שאחות שהכירה אותו קודם דיווחה למשרד הבריאות משום סיבה רק מתוך פחד. הוא עבר בדיקה בועדת פסיכיאטרית במשרד הבריאות שאישר המשך עבודתו. במקום עבודתו העבירו אותו מחלקה ובצורה יפה ביקשו התפתר. בסיכום לאחר שהוא לא התקבל לשום מקום (עולם קטן) היגיש בקשה לקבלת נכות. בשל כך היום הוא אינו עובד כלל. פגעו בדימוי עצמי שלו בשל ההפלייה. אני ממליצה לך לא לספר שאת חולה.

V שלום, סיפור כאוב ועצוב את מספרת לנו, סיפור שמדגים עד כמה הקשיים החברתיים של נפגעי נפש עולים על הקשיים שבהתמודדות עם המחלה עצמה. הסכנה שבמפגש עם סטיגמה במקום עבודה היא שהמתמודד ישתכנע שאכן אסור לו או שאינו מסוגל לעבוד והדבר עלול להנציח את מצבו כאדם שולי ולא יצרני בחברה. במקרה של בעלך הכאב, העלבון והיאוש הקשים כל כך עלולים להשאירו בבית שנים ולהביאו למצב בו לא יוכל לחזור למעגל העבודה. מבלי לגרוע במשמעות הקשה של התהליך שעבר בעלך במקומות העבודה והדיון המשמעותי שהעלת, הייתי רוצה לייעץ לכם על כיווני פעולה לשינוי מצב: אני ממליצה כן לנסות להתקבל לעבודה כלשהי שקרובה למקצועות הסיעוד כגשר להתחלה של משהו. אולי לנסות להתחיל כחונך/סומך לנפגעי נפש באחת החברות שעוסקות בכך, אולי כמדריך בהוסטל לנפגעי נפש, ושם להתקדם לתפקיד מקצועי אחרי שיוכיח את עצמו. אני מכירה נפגעי נפש שמצליחים יפה ומתקדמים דווקא במערכת של השיקום הפסיכיאטרי שפתוחה לכך יחסית. אפשרות אחרת היא לפנות למחלקת השיקום של המוסד לביטוח לאומי לקבלת סיוע במציאת עבודה. מה דעתכם?

קודם כל, תודה רבה להתייסותך. את צדקת בתאור המצב הנוכחי: כאב, עלבון ולצאת בכלל ממעגל העבודה. הוא ניסה דרך השיקום: בעבודה נתמכת לא מצאו כלום שמתאים לו וגם לא במפעל מוגן בשל סוגי העבודה (פועל) וניצול (כספי) למרות שבעלי ניסה מספר חודשים. הוא גם ניסה לעבוד בב"ח פסיכיאטר במחשבה שהוא יכול להבין יותר את החולים (כמו נהוג אצל המסוממים שלאחר גמילה עוזרים לאחרים)אבל גם שם הסטיגמה לא הפשר את העסקתו בטענה" שיהיה לו קשה". מחלתו פגע בכל המשפחה הן כלכלי והן נפשי (כשהוא הפסיק לעבוד איכות חיינו ירד המון וילדינו היו עדיין קטנים) אתם יודעים מה בעלי אמר? עדיף כל מחלה פיזית מאשר נפשי. לי נורה כואב ליראות אותו היום בתוך יעוש טוטלי ומחוייב להשלים עם המצב. הוא לא אותו בן אדם שהכרתי ויותר כואב לי ולמשפחתי זה כי החברה באשמה ההרבה. עד היום קיים סוד בקשר מחלתו. בתודה

כמי שניסה להתקבל לעבודה במגזר הציבורי, ולאו דווקא במקצוע סיעודי, אלא בתחום התמחותי (מקצוע טכני לחלוטין), צר לי לבשר לך שאת צודקת ב- 100%. המגזר הציבורי נגוע בצורה איומה בסטיגמות על פגועי נפש. קשה מאד להתקבל לעבודה שם למי שיש לו עבר פסיכיאטרי. עד כמה שזה נשמע לא תקין, דוקא מקומות כאלה שאמורים לבוא לקראתנו בקבלה לעבודה גם כאשר הנכות נובעת כתוצאה מפגיעה בשרות צבאי או שרות אחר במגזר הציבורי, לצערי זורקים אותנו לכלבים ומתייחסים אלינו בצורה הכי מגעילה שיש. אני ממליץ לכם בחום לחפש תעסוקה ועבודה דוקא במגזר הפרטי, שם יותר פתוחים לקבל את השונה. המדינה שלנו אוכלת יושביה ביחוד במה שקשור במוסדות המדינה, אותה מדינה ששולחת אנשים להילחם להגנתה מול אויביה, זורקת אותנו לכלבים אם אנחנו נפגעים "בטעות". הגיע הזמן לעלות על בריקדות ולהילחם בתופעה הנוראית הזו !!!

רונן שלום, אכן, הסטיגמה כלפי נפגעי נפש ועימה הניכור והדחייה החברתית והתעסוקתית מאוד שכיחה בקירבנו. אני מצטרפת לקריאה לעשות ככל הניתן להאבק בתופעה. גם אני חושבת שבמגזר הפרטי יש יותר פתיחות ומשום כך הצעתי לאח המוסמך להתחיל בעבודה בהוסטל או כסומך/ חונך אצל יזם פרטי. אני רוצה להאיר עוד כוון מחשבה: ההתבצרות של החברה בדעות קדומות מול נפגע הנפש אינה תמיד ההתבצרות היחידה. נפגעי נפש רבים חשים בניכור ומשיבים בניכור שכנגד, הם חשים דחויים, נחותים וכעוסים. במצב שכזה ההדברות ושיתוף הפעולה האפשריים מאוד מינימליים וכך מונצח המצב. בעיני כדאי לעיתים לשקול לזמן מה בתחילת הדרך, עבודה בשכר נמוך יותר, בתפקיד זוטר יותר או אף בהתנדבות כשלב ביניים כדי ליצור הכרות ולהפחית את החשדנו. כאשר המעביד יכיר ויעריך, השכר והתפקיד ישתנו. גלית קלמנזון