סוף טוב

הסיבה שאני "לא רציתי להשתקם",ואני אומר את זה באופן כללי כי אני לא רוצה להתעמק יותר מיד במחלה עצמה,הסיבה היא בגלל שלא הגדרתי לעצמי נכון את השיקום,אני חשבתי בתומי שלאנשים אין זכות לפגוע בי שאני חולה ושאני רוצה לעזור לעצמי ולהשתקם,או שפשוט לא רציתי להתמודד עם זה שיש דבר שנקרא סטיגמה בעולם שלי.ומה שאני עשיתי זה להגדיר לעצמי שיקום כזה כמו כל שיקום מכל דבר, שפשוט שאתה מגיע לשיקום מלא של היכולות אתה סיימת את השיקום בהצלחה ויכול להמשיך הלאה בחיים שלך ולעשות דברים אחרים אולי דברים שאתה יותר רוצה לעשות,מן הסתם. אז מסתבר שזה לא ככה אחרי הכול,ושאתה מסיים את השיקום כויכול אתה אמור גם ללמוד איך להילחם עם הסטיגמה ככה שתוכל לחיות איתה בשלום.מה לעשות כולנו יצורים די מורכבים ושואפים לחיות בהרמוניה בעולם,ושאתה לא מרגיש שהעולם שלך מקבל אותך כמו שאתה שזה אומר חברים,בת זוג.מקום העבודה או הלימודים,בקיצור כמעט כל דבר-כנראה שהסטיגמה בבריאות הנפש כל כך חזקה שהיא לא תיעלם,בלשון המעטה,בזמן הקרוב.אז שקורה דבר כזה פשוט הבן אדם לא מסוגל לחיות עם עצמו בשלום,ובגלל הסיבה הזאת צריך להכליל את הנושא בשיקום מהמחלה,כי העולם מה לעשות מנסה לפגוע בך. אתה פשוט צריך להגיע למצב כזה שאתה כל כך חזק שהסטיגמה כבר לא תפריע לך וזה עוד מאמץ שצריך לעשות ואם אני לא טועה גם האחרון... בקיצור מה שאני חושב,שוב בגדול,שהסיבה שאני לא רציתי להשתקם זה בגלל שלא הגדרתי לעצמי נכון את השיקום וגם זה בגלל שלא יכלתי,יותר נכון-הגוף שלי לא יכל להכיל את האינפורמציה הזאת,אולי עכשיו הוא מתחיל להכיל את זה... אני הלכתי בדרך שעשתה לי רק טוב וברגע שהייתי כבר לא מאוזן ולמחלה הייתה תפיסה עליי או השפעה עליי אז בעצם מה שהיא עשתה זה לגרום לי לסבול-שזה אומר שהיא גרמה לי ללכת בדרך הפוכה למה שהייתי רגיל וזה סבל טהור. ואני חושב עוד דבר שבגלל שהשיקום הנפשי עדיין בחיתולים שלו - אין עדיין חוקי ברזל,פשוט דברים הם לא מאורגנים ולא מסודרים ולכן למחלה פה יש יותר חופש פעולה לנקוט נגדך.

צריך לציין שכל זה לא אומר שאני הולך לשנות את ההגדרה של השיקום,גם מהסיבה שהשיקום עבד לי מצויין לפני שהייתי לא מאוזן וזה התחיל להתקלקל בזמן שהייתי לא מאוזן. וגם מהסיבה שהעניין של להבין למה לא רציתי להשתקם,היה רק מניסיון להבין את עניין חוסר האיזון ורק בשביל זה.