כיצד לדבר עם פגועת נפש?

היי, יש לי אחות בת 34 שאובחנה כסכיזופרנית פרנואידית רק באשפוז הראשון בחודש האחרון אחרי שההתקף החריף מאוד. קיבלה בהתחלה תרופה בכפייה. השבוע השתחררה הביתה אחרי כשבועיים וחל שינוי במצבה - היא נוסעת כל יום לבי"ח לקבל את התרופה היומית [זיפרקסה] מרצונה החופשי, ואפילו הביעה רצון לשוב למקום העבודה האחרון אותו היא עזבה [עזבה בגלל מחשבות פרנואידיות]. בעת ההתקף הפסיכוטי היא החלה בתהליך חזרה בתשובה עד כדי כך שהיא זרקה לגמרי את הלבוש החילוני ועברה לכיסוי ראש, וביגוד צנוע. ניסינו להסביר לה שהיא עושה זאת רק בגלל מצוקה, אבל היא לא רצתה להקשיב. גם עכשיו שהיא תחת מעקב יומיומי, היא לא מוכנה להיפטר מהסממנים הדתיים ומתפללת הרבה בספרי תהילים [לפני האשפוזים היא התפללה יותר מידי וגזרה על עצמה "צום" שנמשך ימים]. אנחנו משפחה מסורתית אבל איננו מאמינים שיש צורך להתהלך בלבוש דתי ולקרוא תהילים כל היום. עכשיו היא מאוד איטית בתגובות, ודיי "חולמנית" וטון הדיבור שלה חלש וכנוע כזה [פעם היתה מדברת בקול בטוח ונחוש].. בנוסף יש לה בן בגן חובה. היא מטפלת בו אבל קצת מתקשה כיוון שהילד תזזיתי מאוד. בנתיים הם גרים אצלנו עד שמצבה יתייצב. השאלה היא איך אפשר לדבר איתה? עושה רושם שהיא לא ממש רוצה לדבר על המצב שלה ולפעמים מביעה מחשבות בלתי הגיוניות. האם כדאי לדבר איתה על הדברים שקרו לה או שעדיף להניח לזה?? ולגבי החזרה בתשובה שלה - האם זה יכול להיות חלק מהסכיזופרניה? ולגבי הבן שלה - הוא מודע לכך שאמו לא מרגישה טוב ואף ביקר אותה מס' פעמים בבית החולים. הוא גם ראה אותה בעת החרפת ההתקף הפסיכוטי והרחקנו אותו עד כמה שאפשר. במשך השבועיים שהיא היתה מאושפזת, בעיקר אני טיפלתי בילד. וכשהיא שבה הביתה, היא כמובן חזרה לטפל בו - מקלחת , אוכל ולישון אבל הוא עושה לה בעיות, מתמרד ויודע היטב שהיא קצת חלשה ולא יכולה להעמיד אותו במקומו [לפני המחלה, היא היתה סמכותית ובטוחה והוא שמע תמיד בקולה] אז הוא קצת "מנצל" את זה. אז האם כדאי שהוא יילך פעם או פעמיים לפסיכולוג ילדים? הצעתי זאת לאחותי אבל היא ביטלה את זה ואמרה ש"זה יעבור". אבל לדעתי כיוון שהיא עדיין לא מבינה את המשמעות הכוללת של המחלה שלה , ואת ההשלכות שלה על הילד - אז היא חושבת שאין מה לדאוג לגבי הילד ושזה סתם שלב אצלו. אשמח לכל דיעה.. תודה מראש !

לאחות שלום רב וברוכה הבאה לפורום שלנו, מהודעתך ניכר שאת ומשפחתך עוברים התמודדויות לא פשוטות בכלל. יחד עם זאת גם ניכר שאתם עושים כל שביכולתכם כדי לתמוך באחותך וזה מעורר הערכה רבה. אינני מכירה את אחותך ולכן אינני יכולה לענות על השאלה האם החזרה בתשובה היא חלק מהתהליך הפסיכוטי אותו עברה. יש לקחת בחשבון שהחלמה היא תהליך והיא קורית בהדרגה. ראשית, אני שמחה שהיא כבר השתחררה מבית החולים ובכל זאת מרצונה ממשיכה במעקב ובקשר עם המטפלים. גם חשובה המוטיבציה שלה לחזור לעבודתה הקודמת. זה מראה על מוטיבציה לחזור לחיים סדירים ולדעתי, אם זה אפשרי כדאי לשקול זאת בחיוב. אני חושבת שאדם נוסף שצריך את תמיכתכם הוא בנה של אחותך. אני מניחה שהוא מתקשה להבין את מה שעובר על אימו ויכול להיות שזה מעורר בו חרדות לשלומה. הקשר ביניהם חשוב לשניהם ואחותך עושה נכון, לדעתי, בכך שהיא ממשיכה לטפל בו בדרך הרגילה. יכול להיות שהבן בוחן את תגובותיה כלפיו ושכרגע היא מתקשה מולו אבל זה נראה שלב בתהליך. לגבי השיחות עם אחותך, אני מציעה לפנות למחלקה ולמטפלים שם ולהתייעץ איתם. הם מכירים אותה, אתכם ואת כלל הנפשות הפועלות. הם יוכלו לייעץ בדרך הטובה ביותר. הדבר נכון גם לגבי השאלה האם יש להפנות את בנה של אחותך לטיפול. גם בנושא זה אני מניחה שהמטפלים במחלקה יוכלו לתת לך את התשובה המוסמכת ביותר. בכלל, אני חושבת, שהקשר שלכם עם המחלקה חשוב. האשפוז הוא חלק קטן מתוך תהליך של החלמה וכדי להמשיך זאת את ומשפחתך מהווים עבור אחותך מערכת תמיכה שיכולה לסייע לה לעבור את הזמנים הלא פשוטים שהיא עוברת. כאשר יש קשר בין הגורמים השונים והמשמעותיים בחייה כרגע המעבר משלב לשלב הוא טבעי וקל יותר. מקווה שעזרתי במשהו ומאחלת הצלחה והרבה הרבה כוחות לכם ובריאות שלמה ומהירה לאחותך. ענת