זקוקה לעזרה דחופה
דיון מתוך פורום ניצולי שואה ודור ההמשך
שלום לכולם, שמי אלינור ואני נכדה של ניצולת שואה. סבתי בת 80 ולצערי הרב מצבה הולך ומחמיר מיום ליום (נפשי וגופני). דודתי ואני מנסות כל העת למצוא עזרה שתתאים אולם הסבתא מסרבת לקבל עזרה ממישהו חיצוני ורוצה רק את עזרתנו. לצערי אני מתגוררת במרחק של שעה לכל כיוון ודודתי בעלת משפחה ואינה יכולה לעזור מעבר לעזרה הניתנת כיום ולכן יכולות העזרה שלנו מצומצמות באופן יחסי. הצלחנו למצוא עזרה של מטפלת פרטית שתבוא מספר שעות בשבוע אולם הסבתא מסרבת לאפשר לה להיכנס. מצאנו עובדת סוציאלית שרוצה לפגוש אותה פעם בשבוע אולם היא מסרבת. פנינו לביטוח לאומי אולם ביום הפגישה פתאום סבתי יכולה ללכת ללא מקל, טענה שהיא מתקלחת כל יום וכו' (מה שרחוק מהמציאות אבל כלפי אנשים זרים אסור להפגין חולשה...) ולכן בקשתה נדחתה. על בית אבות הסבתא בכלל מסרבת לשמוע... אנחנו מרגישות חסרות אונים... אנחנו עומדות כעת מול הגשת בקשה נוספת לביטוח לאומי אולם החשש שלי הוא ששוב, ברגע האמת, העזרה טטורפד. אשמח לשמוע עצות נוספות או רעיונות שלא חשבנו עליהם. המשך יום נעים אלינור
הי אלינור, אני קוראת את מה שאת כותבת, וליבי אתכם; כמה קשה בכלל לראות את ההשתנות של הקרובים, בזקנה, ועל אחת כמה וכמה להתקל בסירוב לקבל עזרה כלשהי. מבחינת הסבתא, לקבל עזרה זה אות לחיים שהולכים במדרון, לעבר תלות וחוסר עצמאות ואף אחד לא אוהב לראות את עצמו נסעד ונזקק. נראה לי שיש לפעול בכמה מישורים, במידת האפשר: קודם כל לא להניח לנושא להיות על הפרק, ולהמשיך לדבר על ליבה של סבתא , שאינכן יכולות להיות שם כל העת, שאתן מודאגות מאוד. בעיקר כמובן , טוב לחזור לזה כשקורה משהו, כשיש רגע של חוסר אונים שלה שגם היא לא יכולה שלא לראותו. חשוב גם לומר שהמצב קשה לכן, שזה מקשה מאוד לראות אותה כך ולא להיות שם, אולי רגשות האשם יעשו גם את שלהם, כי אני בטוחה שהיא לא רוצה להכביד. שנית, אולי יש לנסות לחשוב על עוד אנשים , מכרים, אולי רופא המשפחה ואולי חברים , שיכולים אף הם לדבר על ליבה ולשכנע אותה. אני בדיעה, למרות שאולי זה נשמע קשה, שכל עוד אפשר, יש להניח לה להיות בבית, בסביבה המוכרת. בהצלחה, ספרי לנו מה קורה בהמשך. גילי