...

סבתא שלי ניצולת שואה מהונגריה סיפרה פעם על היהודים הפולנים שהיו אליהם רעים כי ההונגרים רק הגיעו, אחרי שהם כבר סבלו כמה שנים. הסבל עשה אותם רעים המצוקה הזעם הקנאה, שבאופן יחסי- להם היה טוב , כשלהם היה כבר רע. זה מזעזע. אבל לפעמים אני נזכרת בסיפור הזה כשמישהו מספר לי על הקושי שלו ואני מרגישה לא רחמים, אלא זעם וקנאה כי הסבל שלו נראה בעיני לא נחשב. קטן ושולי. כי הקושי שלי, סוחט את כולי, ולפעמים שואב ממני את יכולת האמפתיה כלפי האחר. מנדי, אני מעריצה אותך. את האומץ, את כח-הסבל, את טוב הלב כוחות הנפש ויכולת ההענקה . שקיימים, למרות הייסורים.

פץמ, שלום רב, כשמרגישים רע, יש נטייה להתמקד בעצמך בסבל שלך. חלקנו נוטים בשיא הכאב, המצוקה, והסבל, לחשוב שאיש אינו מבין אותנו, ובוודאי שאיש אינו חווה כאב גדול כמונו (ולכן בוודאי שאינו יכול להבין את שעובר עלינו, כיצד יוכל?) לא כל שכן, כפי שאמרת, קיימת גם הנטייה, להמעיט בסיבלו, כאבו של האחר. הרי לאור מה שאנו חווים כעת, מה זה כאב ראש "פשוט" שחולף עם כדור אקמול? כיצד אינם מעריכים זאת? מדוע בכלל מתלוננים על דבר פעוט ערך שכזה? אך לא ניתן להשוות כאב למכאוב, סבל למצוקה, אדם לאדם.קטן או גדול, לכולם יש מקום, כולם חוויות, מי אנו שנישפוט? כפי שנירצה תמיכה ללא סייגים, עלינו לנסות לתת לאחרים את אשר אני מבקשים מהם. לפעמים זה לא קל, המחשבות מתגנבות. אך יש לזכור, לפני שאנו "חולי כאב", כולנו בני אדם, ויש לנהוג ככאלו. הענקה לאחר,אינה מחלישה, להפך,היא נותנת סיפוק וכוחות. היא מסיחה את דעתך מהתעסקות בעצמך למען האחר, ולא משנה מהי בעיתו. אין דרך טובה יותר להתמודדות והחלמה מאשר לתת אמפתיה לאחרים. הנתינה אינה מדלדלת אלא רק מאדירה ומאוששת. נכון שהקושי יכול להיות מתיש וסוחט, ודוקא לכן אסור להיסגר בפני האחר, כי הביחד, העזרה ההדדית, ההבנה לזולת, יחזרו אלייך כדבר תומך (אפילו אם באותו רגע זה קשה, אך הקושי משתלם). לאבד אמפתיה לאחר, פרושו להישאר בודד בתוך המיסכנות שלך, ואת זה אינך רוצה. מאחלת לך שתמצאי את הדרך להתמודדות חיובית יותר גם בשעות הקשות. אל תאחזי בעצב ובלבד. נסי למצוא גם טוב בתוך כל הכאב, ועם הזמן את תראי שלא הכל שחור ולבן, ואת האפור באמצע אפשר לצבוע גם בצבעים אחרים. כל טוב, דניאלה

הי פ.מ יקרה, הכנות שלך כל כך מרגשת - את משתפת אותנו ברגשות שרבים החיים עם כאב כרוני חווים אך לא מעיזים להודות בהם. והרי, בשביל זה בדיוק הקמתי את פורום התמיכה הזה - מצד אחד שנוכל לתמוך ולחזק אחד את השני ולשתף האחד את השני בדברים שעוזרים ולנסות לתת לאחרים כוחות חיוביים וכו' אך בנוסף לכך, היה לי חשוב שיהיה מקום אחד לפחות, שבו אנשים הסובלים מכאב כרוני יוכלו לבטא רגשות אמיתיים שבעולם הגדול אנשים לא יכולים להכיל או לשמוע אך כאן, אנחנו יכולים להכיל ובדרך כלל, אף מוצאים את עצמנו במה שאחרים מרגישים. כן, גם זה חשוב - שיהיה מקום בו אנשים יכולים לדבר גם על הדברים הקשים והשליליים שנגרמים בגלל הכאב. אז אני שמחה שאת מנצלת את הבמה הזו בדרכך הכה יצירתית. מה שאת מתארת בשיר שלך הינו דבר ששמעתי מהרבה מאוד חולי כאב- שהכאב שלהם הפך אותם אדישים לסבל ולכאב "רגיל" ולחוסר יכולת להקשיב לאנשים המתלוניים על השפעת שלהם או "כאב הגב" שלהם וכו'. כאשר האדם חווה כאב כה רב זה טבעי שכאב "רגיל" נראה שולי אך למדתי שאין קו ישיר בין כמות הכאב לכמות הסבל ואני כל יום מזכירה לעצמי לא לשפוט אחרים כשאני עונה לפניות ציבור וכו' אך אני צריכה לעשות זאת בגלל תפקידי - את אינך חייבת לעשות זאת, אך אולי את תרגישי טוב יותר עם עצמך- אך מצד שני, אולי לא (וגם זה בסדר!) אינני אדם נדיר או מיוחד בכך שבחרתי להקדיש את השלב הזה בחיי לאנשים הסובלים מכאב כרוני ולהעלאת המודעות ולהילחם את המלחמות של כולנו - האירוניה היא שהעזרה לאחרים נותנת לי הרבה כוחות ויכולת להתמודד טוב יותר בעצמי וגם נותנת מטרה שלשמה אני קמה בבוקר ושלשמה אני מתאוששת מתקופות איומות כמו החודשים האחרונים העוברים עלי - הרי אם לא בשביל עצמי, אז בשביל אחרים. אפילו למדתי דרך המלחמות עבור הכלל (לפני כן התנדבתי כלוביסטית למען זכויות אנשים עם מוגבלות בכנסת עבור ארגון בזכות, המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות שאני כבר כמה שנים משמשת כחברת ועד מנהל של הארגון, בנוסף לכובעים האחרים שלי) גם להילחם קצת יותר טוב עבור עצמי, למרות שעדיין קל לי יותר להלחם עבור הכלל אך כיום יש פחות פער בין מנדי הלוחמנית עבור הכלל, לבין מנדי האדם הפרטי. אז את רואה שהעשייה למען אחרים עושה הרבה טוב גם לי ולכן, אינני רואה את זה כאלטרואיזים ולמעשה, אינני מאמינה במושג הזה כי תמיד אנו מרוויחים משהו מעשייה למען אחרים.... זהו, רציתי גם לשתף אותך! תודה על החיבוק ועל המילים החמות שנותנות לי את הכוחות להמשיך....

ושוב, תודה רבה! הדברים מגיעים מהלב, ונכנסים אל הלב... אם באמת רבים מהסובלים כאב כרוני חווים רגשות כאלו אך לא מעיזים להודות בהם, אולי כדאי לפרסם גם את השיר הזה, בכדי לתת לאנשים שלא מעיזים להודות את התחושה שזה בסדר להרגיש כך. אולי בצירוף התגובה שלך. דרך אגב, נכנסתי לאתר העמותה למלחמה בכאב ולא מצאתי את הקטגוריה "חברים כותבים". היכן היא?.. מאחלת לך שהתקופה האיומה הנוכחית שאת עוברת תסתיים במהרה ותפנה מקום לתקופה טובה יותר...