כאבי שיניים

שלום אנשים! קוראים לי רווית, אני בת 22 ולפני כשנה עברתי טיפול שיניים שהשאיר אותי מצולקת נפשית לכל החיים. מאז אותו יום ארור יש לי כל יום, כל היום כאבים. בסך הכל עשיתי סתימה ואני לא מעכלת איך הדרדרתי, פתחו לי את הסתימה ועשו לי טיפול שורש חזרתי עם יותר כאבים, אמרו לי שפגעו לי בעצב ולאחר חודשיים חידשתי שוב את טיפול השורש וחזרתי שוב עם יותר כאבים, לאחר שלא מצאו כלום בצילומים שלחו אותי לרופאת כאב ושם אובחנתי כסובלת מכאבי שרירים. הכאב למעשה התפשט לי גם לשן אחרת בצד השני ובאמת הטיפול בשרירים הפסיק את כאבה של השן השניה אולם החמיר לי באזור של השן הראשונה שהתחילה את העניין ולמעשה היא ממוקמת ליד שן בינה כלואה ואיך שהתחלתי לטפל בשרירים עבר הכאב לשן הבינה הכלואה וכמובן התחזק פי כמה. הרופאה העלתה לי את מינון הכדורים שלקחתי, כל היום ישבתי עם מים חמים על הפרצוף, סד לילה וכלום לא עזר הגעתי להחלטה לעקור את שן הבינה, החלטה שלקח לי ארבעה חודשים לממש מאחר שהפצירו בי לא לעשות כי היה סיכון ממשי לפגיעה עצבית לכל החיים אבל מאחר שהטיפול בשרירים לא הוכיח את עצמו ובדקתי אצל נוירולוג אפשרות למחלה וגם היה מנתח שאמר לי שהוא רואה דלקת חניכיים בשן הבינה החלטתי לעקור לא יכלתי יותר עם הכאבים והייתי באופוריה שהנה זה נגמר. אני שלושה שבועות אחרי העקירה, חצי הכוס המלאה היא שלא פגעו לי בעצב, אבל הכאב לא חולף לגמרי ואני כבר יוצאת מדעתי ולא יודעת מה לא עשיתי שהיה ניתן לעשותו. השבוע גם נפגשתי עם פסיכיאטר שאמר לי לנסות שני כדורים במשך חודש ואם ישנה הטבה אזי זה קשור למצב פסיכולוגי אבל כבר נמאס לי להאמין ולהתאכזב אני שבר כלי כל טיפת תקווה כבר נסחטה מגופי אני לא עובדת, לא יוצאת ובכנות רוצה למות אבל לא מסוגלת לעשות את זה להורי. שנה שכואב לי כל הזמן ואני לא רואה פתרון ממשי באופק ואני לא יכולה יותר עם כאבים בכל רגע נתון זה גיהנום, בכל אופן אם יש למישהו עצה או מכיר מקרים מוזרים כאלה אשמח לשמוע ולקבל עצה.

רווית שלום, אני מבינה עד כמה תחושת הכאב וחוסר האונים יכולה להיות מתסכלת, וכל אחד מהממשתתפים בפורום זה, בוודאי חווה לא אחת את ההרגשה שאת מתארת שכל כך נמאס מהכל ולא רואים תקווה באופק ואפילו חושבים על התאבדות. אך בעצם, את לא ממש רוצה למות, והסיבה היא לא רק הדאגה לריווחת הורייך, הסיבה האמיתית היא שאת בעצם כן רוצה לחיות, את פשוט רוצה להפסיק את הכאב, לא את החיים כולם.לכאורה התאבדות נשמעת הפיתרון הפשוט להפסקת הכאב, הבעייה היא חוסר ההפיכות של המעשה, והעובדה שלא השיגה את המטרה הממשית, חיים ארוכים ופוריים וללא כאב (או לפחות עם כאב נשלט),זה מפסיק את הכל.... ברור לי שקשה להסתכל קדימה כשמרגישים רע, ורב מה שנאמר בוודאי ישמע לך מרוחק ולא אמיתי,אבל בתור מישהי שחיה ומתמודדת עם תסצונת כאב קשה כבר 14 שנים, אני יכולה לאמר לך בוודאות, ששווה לחיות, ניתן לחיות, ואפשר לחיות טוב יותר. במיקרה שלך, יתכן ונפגע עצב, ויתכן שלא. קרוב לוודאי שבוודאות לא נדע זאת לעולם, רק ניתן לשער, כי אין דרך חד משמעית להוכיח זאת. ולכן בשלב הנוכחי הייתי מפסיקה להתרכז בברורים של סיבת הכאב, והמתחילה להתרכז בטיפול בו ובך. אין ספק כפי שכבר צויין כאן בעבר כי המקום המיטבי לטיפול במיקרים מהסוג הזה למשל, הוא במיסגרת של מירפאת כאב באחד מבתי החולים באיזור מגורייך. שם תוכלי לזכות לטיפול ע"י צוות מקצועי רב תחומי שיוכל להחליט מה הטיפול המתאים לך ואולי לשלב לך תוכנית כמו-תרופות מתאימות יותר, תמיכה פסיכולוגית (שאין ספק שאת זקוקה לה), התערבות פולשנית במידת הצורך (כגון הזרקות מקומיות או חסימת העצב הבעייתי) וכו'. בטוחני שבידיים הנכונות תזכי להקלה לה את זקוקה ותוכלי להשיב את חייך למסלולם ואז תביני כי הפסקת הכאב אינה מחייבת הפסקת החיים,בהצלחה ויישר כוח, דניאלה

דניאלה היקרה, תודה רבה, מן הסתם מי כמוך יכול להבין אותי.