מתי לספר?...

אני בת 28 ויוצאת כרגע עם בחור. בינתיים הוא לא יודע על הכאבים שלי. קל לי להסתיר כי אני מצליחה לנהל אורח חייים נורמלי פחות או יותר. אם יש לי צורך, אני לוקחת כדור לפני המפגש, ואין לי שום פגם חיצוני או נכות. בכל מקרה, למרות יכולת ההסתרה הבעיה שלי קיימת ונוכחת בצורה די אינטנסיבית בחיי, פוגעת באיכות החיים שלי וביכולות שלי. חברים יכולים לא לדעת, אבל חברים טובים יודעים, וחבר לחיים(בעל) יצטרך לדעת וגם לתמוך. אני תוהה- באיזה שלב כדאי לי לספר? ואיך לספר? מצד אחד אני לא רוצה להבהיל, ומצד שני חשוב לי להיות כנה ולדעת שהוא מקבל את זה ויוכל להבין, להתמודד ולתמוך. לגביך מנדי, אני יודעת שמצבך היה ידוע לבעלך עוד לפני שנפגשתם. כנראה הוא אדם מיוחד מאד (כמוך..). מצבי קצת שונה כי הבעיה שלי היא לא "ידועה לציבור", וכשאנשים מכירים אותי הם לא חושדים בכלום. הם ידעו רק אם אספר (או שההכרות תהיה אינטנסיבית יותר, ולא אוכל להסתיר יותר). מה דעתכם בעניין?

הי לך, אכן זו בעיה מורכבת וחשובה..... את צודקת שלגבי המצב היה שונה מבחינת כיסא הגלגלים שהוא ראה בתמונה שלי אך גם אני הייתי צריכה לחשוף את כל הפן של החיים עם הכאב הכרוני, זאת מכיוון שמרבית האנשים בכיסאות גלגלים אינם סובלים מכאב כרוני רציני ועל כן, יכולים לעשות הרבה דברים שאנו, חולי הכאב, אינם יכולים. זאת הסברתי כבר בשלב די ראשוני. לדעתי האישית, חשוב עכשיו, כשהוא מכיר אותך מעט, לספר לו את האמת- הוא כבר יודע שאת בכל זאת מתפקדת אך כל עוד את לא תספרי לו, זה יצור מסך ביניכם ואת תרגישי שאת לא לגמרי מי שאת כאשר את איתו. אחד הדברים החשובים לדעתי בקשר, זה היכולת להיות לגמרי מי שאת ומי שאת, כולל גם את הכאבים שלך וההתמודדות עימם. כמו כן, אם תמשכי את הנושא הזה הרבה זמן ותסתירי ממנו, הוא עלול לחשוב שהסתרת את זה ממנו בכוונה וזה בפני עצמו, יכול להוות בעיה ותחושות קשות מצידו. זה גם יכול להתחיל לגרום לו לחששות שאת מסתירה עוד דברים.... אני יודעת כמה זה מפחיד וכל החששות הללו של " למה שהוא ירצה אותי עם כל המגבלות שלי?" ו "אם הוא ידע, הוא לא ירצה להיות איתי יותר" וכן הלאה. האמת לאמיתה זה שאת באמת אינך יודעת איך כל אדם יגיב לדבר הזה ולפעמים חוטפים כוויות אך אדם שראוי לאהבה שלך ואדם שטוב לך ונכון לך להיות עימו, יבין לאט, לאט את המצב ויקבל אותך כמי שאת. הרי את לא כאב כרוני את אדם שסובל מכאב כרוני כחלק ממרכיבי החיים שלך אך זה לא הזהות שלך. כמובן שזה גם תלוי בדרך שאת תספרי לו - לזה יש משקל רב. סביר להניח שגם בהתחלה, הוא לא באמת יפנים שלחיות עם כאב כרוני זה משהו שמשפיע עמוקות על החיים של הסובל אך גם על הסובבים - זה משהו שרק מבינים עם הזמן ויש כאלה שאף פעם לא באמת מבינים זאת.בכל מקרה, זו דעתי בלבד! אני מציעה לך לספר לו את המצב כמו שהוא, תוך כדי שאת לא מפחידה אותי או מרתיעה אותו במכוון- לפעמים, מתוך החששות והפחד שהוא יעזוב, אנחנו מציגים את הכאב בצורה הכי קשה כמעין מבחן- לראות אם הוא באמת אוהב אותך וכו'. אני מציעה לך פשוט לסמוך על עצמך ולהציג את התמונה בדרך שנראית לך הכי נכונה בצורה אינסטנקטיבית - אינסטינקטים הם דבר בריא ובדרך כלל צודק.... אצלי למשל, הטעויות שלי בחיים קרו כשלא סמכתי על האינסטינקטים שלי. כל זאת, זו הבעה דעה אישית שלי ותקחי מה שאת רוצה ממה שאמרתי.... המון, המון הצלחה ועם אפשר לסייע או את רוצה לדבר על עוד - אנחנו כאן!! מנדי

הי!!! לפי דעתי את יכולה לספר כבר עכשיו,זה מציק לך והוא צריך לדעת מזה- חשוב שידע שאת מצליחה לחיות ולתפקד מלבד הזמנים שיש החרפה.. חשוב שתגידי בדיוק מה את מרגישה, ולפי דעתי תתארי בצורה פלסטית את מה שאת מרגישה. אם הוא באמת אוהב אותך זה לא ישנה לו והוא יקבל אותך כמו שאת! במקרה שלי למשל סיפרתי לחבר שלי (היום בעלי) ולא משנה כמה סיפרתי שכואב לי..הוא לא ממש הבין, עד שלפני שנה בערך קם הפורום הזה וקיבלתי ממנדי רעיונות איך להסביר, האיך הוא מאוד חשוב כי מי שלא סובל מכאב- לא ממש מבין מה זה... אז סיפרתי לבעלי שכל השנים האלה אני מסתובבת עם הרגשה של סכין תקועה בראש ובצוואר.. ולקח לו זמן להפנים, מהרגע שהסברתי בצורה פלסטית את אופי הכאב חל שינוי לטובה, כי הוא הבין יותר, ובא לקראתי. חוסר התפקוד שלי בעקבות הכאב במצבים מסויימים גרמו ללא מעט ויכוחים ואי נעימויות, שהיו נמנעים אילו ידעתי איך לספר נכון.. מאחלת הרבה בריאות ובהצלחה!!

שלום לך, אני מסכימה במידת מה עם קודמותי, למרות שלצערי ניסיוני לא שפר עלי בנושא זה, ובכל זאת....לדעתי, לגבי המתי לספר לו, אין הרבה שאלות, אם את חושבת שזהו קשר עם פוטנציאל מבחינתך, לפחות, את מרגישה עימו ביטחון ואמון, אז זהו הזמן, ולו רק על מנת לא להפר את האמון כלפיו. סימכי על החושים שלך, הרי אם את מרגישה שזה יכול להיות האחד, אז הוא יבין, ואם הוא לא יבין, אז עם כל הכאב שבדבר, הוא לא מתאים לך ולא שווה אותך, ויפה שעה אחת קודם שלמדת זאת, האין כך?!. לא פחות חשוב, זה כיצד לאמר. כמובן שכל אחד מספר דבר שכזה לפי אופיו ויכולתיו, אך הרשי לי לעוץ לך שתי עצות: ראשית, לא הייתי "מנחיתה" את כל המידע במכה אחת. איני מכירה את מצבך לאשורו, אך בפעם הראשונה הייתי נותנת פרטים כלליים יותר, ואולי מאפשרת לו לעכל זאת מעט ולא להציף אותו ביותר מידי מידע, במיוחד לא בכל מה שקשור לתרופות (וביחוד לא אם את משתמשת בתכשירים אופיואידים אשר למרבית האוכלוסיה יש דעות קדומות לגביהם).לאחר שיקלוט ואולי אף יזום לבקש מידע, אז הייתי משלימה לו את החסר. שנית, הייתי שמה דגש על כך שלמרות הכאב הכרוני, ולמרות שיתכנו קשיים בשל כך, נישארת אותה בחורה שהכיר וחיבב,ומציינת את ההתמודדות החיובית שלך, התפקוד היומיומי למרות הבעיה (עובדה שלא הבחין בכך),ומנסה להוציא מעז מתוק-כלומר לא להדגיש את הקושי אלא את ההתעלות שלך מעליו כעוד דבר חיובי בך,כעוד תכונה שהיה רוצה לראות בבת זוג. נכון, זה לא תמיד עובד. ויש כאלו שברגע שתספרי להם, ישכחו מכל מה שהיה לפני אותו רגע וכל מה שיראו מול עיניהם זה את הקושי והכאב, בטווח הארוך ההפסד הוא שלו,ומי יודע אולי זה החצי השני שלך באמת? אם לא תנסי, לא תסתכני, לעולם לא תדעי! בהצלחה, דניאלה.