אולי יש למישהי עיצה טובה?

שלום לכל בנות הפורום, עברתי את סרטן השד לפני כשלוש שנים ואני בת 34. הרופאים הבטיחו לי שיבה טובה. אולם למרות זאת ההתמודדות עם הידיעה שחליתי בסרטן קשה לי. בכל פעם מחדש כאשר מופיע כאב קטן סף החרדות שלי עולה על גדותיו ואני נכנסת לחרדות קשות ואיומות מהפחד שמה המחלה חזרה.. בסך הכל אני מודה לאל שיצאתי מזה ואני משתדלת למצות את החיים ולהינות מכל רגע. אני גם נעזרת בטיפול פסיכולוגי וביוגה, אולם הפחד קיים. אשמח לשמוע תגובות ועיצות . שנהייה רק בריאות ושלוות. תודה

הפחד קיים אצל כולנו, וכנראה ישאר איתנו לעד. אך השאלה היא איזה חלק הוא תופס בחיינו. יש גלים, לפעמים הפחד עולה (למשל, כשמשהו כואב) ולפעמים הוא כמו מין זמזום ברקע. אני עשיתי הסכם עם עצמי ועם הפחדים שלי : לפחוד לפעמים מותר, לחיות בחרדה ולתת לפחד להשתלט - לא ולא. גם אני נעזרתי, וממשיכה להעזר, בטיפול פסיכולוגי, ואני משתפת בלי בושה ובלי רגשות אשם את האנשים שאוהבים אותי. נראה לי הכי טבעי בעולם להגיד לבעלי "חלמתי הלילה שהסרטן חזר ומתתי" - עצם האמירה בקול רם עוזרת לי, מרגיעה אותי, מחזירה אותי למציאות - ובעלי ממש ממש לא מתמוטט מזה. ולחברה טובה שמצלצלת ושואלת מה שלומי אני מרשה לעצמי להגיד "יש לי יום מחורבן, אני חושבת על הסרטן" . זה בסדר, בשביל זה יש חברות וחברים טובים. שלא תחשבי שאני מספרת את תולדות חיי ורגשותיי לכל שליח פיצה שמגיע לביתי. בוודאי שלא. אבל אני לא מסתירה את רגשותיי בפני הקרובים אלי - ולי זה עוזר. הרבה בריאות ושקט נפשי, תמי

שלום סימנית השאלה, ראשית אני רוצה לברך אותך על החלמתך ולאחל לך שנים רבות של בריאות טובה. ובאשר להודעתך, את מספרת על הפחד האיום שמציף אותך בכל כאב קטן, והמחשבות שמוזנות מהפחד מציפות וגורמות להתגברות החרדה. אני משוכנעת שהבנות כאן בפורום יוכלו לתרום לך מנסיונן האישי. יתרה מזו העובדה שאת מטפלת בעצמך, והולכת ליוגה וגם לטיפול פסיכולוגי היא דרך נפלאה לנסות ולהתמודד עם אותן החרדות. אני מאחלת לך הרבה בריאות, ומזמינה אותך לכאן לשתף את האחרים בניסיונך ובחויותיך, וכן לקבל את התמיכה והעידוד שלעיתים כל כך נדרשים. שלך, טלי

אני מצטערת שאני חוזרת לנושא זה, אבל הייתי חייבת להגיב... התשובה של תמי (שכנראה אין לה שום הכשרה מקצועית בעבודה סוציאלית או בתמיכה נפשית), מצליחה לענות על השאלה הכל כך קשה הזו בצורה כל כך הרבה יותר מלאה, אמיתית, מרגשת ואפילו הומוריסטית. תמי ממש מנסה (ולדעתי, אף מצליחה) לתת עיצות פרקטיות להתמודדות עם הפחד והחששות, שגם אפשר ליישם (להגיד את הדברים בקול רם וכו'). לעומתה, אני קוראת את תשובתה של טלי, העובדת הסוציאלית המוסמכת, ולא מצליחה למצוא בה כלום... היא ריקה מתוכן. שבלונית. אני מנסה להעביר כאן ביקורת בונה, ולא סתם מחפשת להשמיץ.