שנה מהגילוי-תובנות ושינויים

היי עברה בדיוק שנה מהיום בו הרגשתי דקירות מוזרות בשד,שגרמו לי לבדוק את עצמי-אחכ הכדור התגלגל במהירות צונמית- היום ,ארבעה חודשים אחרי כריתה ושיחזור דו צדדי,בריאה ומרגישה מצויין(הספקתי לעבור לפני,הוצאת שחלות,2 למקטומי וכימותרפיה). רציתי לשתף אתכן בסכום שלי,שבעצם נכתב בפורמים שכנים תחת הנושא-סרטן ושינויים. אז מה השתנה אצלי בעקבות המחלה. ראשית וזה נקודה חשובה וכואבת-נגזלה ממני אשליית חיי הנצח שאנו אוחזים בה כשאנו בריאים. כשהכל בסדר ,ואין בעיות בריאות אריכות החיים מובנת כאלו מאליה. כמי שהיתה רחוקה מרופאים,שונאת תרופות,ובאופן כללי אדם בריא-קשה מאד לעבור לאינטנסיביות של עולם החולים-רופאים,בדיקות,בתי חולים,תרופות. אלו הביאו משהו נוסף,שאינו שינוי כי אם התפכחות,ואכזבה. לפני שחליתי חשבתי לתומי שתחום הרפואה הוא תחום "נקי",שמה שחשוב בו הוא חיי אדם. חשבתי לתומי שכשמדובר בהצלת חיים- עושים הכל כדי לסייע למי שנזקק,בעיקר אם הוא חלק ממערכת מסודרת של שרותי הבריאות,עם כל התוספות של הביטוחים המשלימים. ההתפכחות היתה מהירה וכואבת.-גם ברפואה ,המניע המרכזי שמתחת לכל ומעל לכל-הוא כסף. נדהמתי שאחרי שאובחנתי כחולה- הקופה לא אשרה לי את הבדיקות שהפרופ' שטיפל בי (במסגרת הקופה) חשב שהינן הכרחיות. אז נפל לי האסימון-אם אני לא אנהל את המחלה בעצמי, הדברים לא יזוזו. זה בעצם שינוי חשוב שקרה די מהר. בנזוגי אני פתחנו חמל קרב-צלצלנו להמון מכרים על מנת למצוא את הקשרים במקומות הנכונים-ומיד,הפלא ופלא כל הבדיקות שסורבו על ידי הקופה -אושרו ,ותורים נקבעו מהיום למחר. זה עצוב אם אין לך קשרים,אתה יכול לחכות זמן יקר מנשוא,למה שבעצם מגיע לך על פי החוק ,ההגיון והמוסר. הבנתי שידע במערכה זו =כוח. וכדאי ללמוד ומהר על המחלה. נוכחתי שרופאים הם לא אלוהים-ואפלו לפעמים הם בני אדם שטועים,מטעים,ולא יסודיים מספיק(לא כולם-כמובן). אם את לא יודעת,ולא שואלת או מבקשת- תצאי ניזוקה. אתן דוגמא לזה- הנתוח הראשון אליו ניגשתי,היה בעצם הוצאת גוש שפיר( אני גיליתי אותו ידנית,,ממוגרפיה לא הבחינה בו, אולטרא סאונד כן,ביופסיה היתה שהוא תקין!!!) והוצאתו היתה מניעתית-שמא בעתיד יהיה סרטני. הפתלוגיה אחרי הנתוח היתה שמדובר בגוש סרטני. הפרופ שטיפל בי היה מופתע כמעט כמוני, אבל מי שהציע שכדאי שאעשה MRI שמא יש גושים נוספים שלא נראו בממו ואולי גם לא על ידי האולטרא סאונד הייתי אני-הוא חשב שזו "הצעה מצויינת". שאכן גילתה שיש עוד גוש שאת קיומו שום ממוגרפיה או אולטרא סאונד לא הדגימו. כמובן שגילוי זה הכתיב התנהלות שונה מזו שנראה היה בתחילה שתהיה. למדתי לבקש עזרה מאנשים-משהו שלא היה לי פשוט בהתחלה. יותר קל לי לעזור,מלבקש עזרה עבור עצמי. אבל הבנתי שזו בקשת עזרה על החיים שלי ואין בושה במצב כזה. נדהמתי לגלות אנשים שלא הכרו אותי אישית,אלא היו חברים או קרובים של חברים- נרתמו לעזור(מדובר על פתיחת דלתות,או במלה פחות יפה "פרוטקציה" כדי להשיג בדיקות ותורים מהירים. וגם עזרה כמו בישול נטרופתי במשך הכימו ) הרגשתי שהמחלה היא מעין מצלמה שלוקחת באקסרים קלוז אפ את כל הסביבה. כשאנחנו מתנהלים בשגרת החיים ה"מצלמה " שלנו עובדת בלונג שוט-אנחנו רואים את כל הסובב אותנו יותר מרחוק, כעת יש תקריב לכולם. ומה שרואים מקרוב,שונה מאד,ומגלה הרבה דברים שלא נראו "בתצלום" מרחוק. חלקם גילויים טובים,מרגשים,מחזקים,וחלקם ,גילויים מאכזבים מכוערים מבאסים. בכל מקרה יש הזדמנות למיפוי מחדש של מה שמקיף אותך. אני מאושרת שתמונת התקריב של המשפחה הגרעינית שלי היתה מקסימה מתמיד. האיש שלצידי ושני ילדי היו מקור להרבה תמיכה אהבה וגאוה. גם בעבודה זכיתי להרבה תמיכה ועזרה שהוו מקור כוח עצום, ואפשרו לי במשך כל השנה הקשה מאד הזו להמשיך לעבוד במגבלות שבין 3 נתוחים,כימו אחד,והרבה בדיקות. לגבי חברים-כן,נקודה מורכבת. למדתי שאנשים מגיבים במגוון אופנים לסיטואציה הזו. ניסיתי לקבל מכל אחד בהבנה את מה שיכול היה לתת-ולוותר על לכעוס. לא לעשות רשימות,מי התקשר,בא,הביא ומה. יחד עם זאת מיקרים קשים של אנשים שהם סחטנים ריגשיים-הרחקתי ממני בנחישות. זה לא הזמן להיות בקשר עם משהו שמרוקן אותך. כמי שיש לה נטיה של עובדת סוציאלית זה הרגיש לי מוזר ,אבל כנראה שבזמן זה איסנטיקנט ההשרדות שלנו מתחדד ולא נכנעתי לשום סחטנות רגשית מאנשים כאלו. ואסיים באהבת החיים ובתשוקה להנות מהם-שלדעתי לא היה לי שום צורך בתזכורת עד כמה צריך להוקירם ולהנות מהם כמה שיותר. אני חושבת שהבנתי זאת מזמן, כשאבי נפטר מסרטן הערמונית בן 63. ספורטאי ,חזק,צעיר במראו ובנפשו. נדמה שמאז המודעות להנות מהרגעים הקטנים המובנים כאלו מאליהם התבססה בתוכי. אז אני לא רואה שישנוי במאז המחלה בהתייחסות שלי במשור הזה-אלא חיזוק שזו הדרך הנכונה. ולכן על אף מה שהתחלתי בו,"גזלת פנטזיית הנצח"-אני נחושה להמשיך להנות,לאהוב,לטרוף את הכאן והעכשיו ולא אתן למחלה הזו לקלקל זאת. וואוו....זה יצא ארוך,מקווה שלא מייגע, בבריאות ובאהבה לכולכן אדוה

אדוה היקרה שלום, נדרש לא מעט אומץ והמון המון כוח בשביל לבחור לנהל את המלחמה במחלה כפי שעשית. נשמע שלאורך ההתמודדות בחרת לקחת את הצד האקטיבי ולא לתת לשום מכשול למנוע ממנך להגיע את הדרך בה את מאמינה. אני משוכנעת שתכונות אלו היו קיימות בך מאז ומעולם וההתמודדות עם המחלה רק אפשרה לך להוציא אותם החוצה. כיום אומץ ליבך, הנחישות העוצמה והתמיכה של הקרובים אלייך הם חלק בלתי נפרד מהכלים העומדים לרשותך. קראתי מספר פעמים את הדברים שכתב על אשליית הנצח שיש לאנשים בריאים. זה נכון שכשאנו בריאים, יש לנו את כל הכוח לקטר על כל שטות בעולם אבל לפתע שנלקחת מאיתנו הבריאות שלנו כל אותם הדברים שהיו כה מעצבנים ועקרוניים הופכים להיות לפתע שוליים. למרות שלרוב אנו ממהרים לחזור לפנטזיה שכה מגנה עלינו, אני בטוחה שתחושת הניצחון והערכת הדברים הקטנים תלווה אותך לאורך זמן. אני מאחלת לך מכל הלב רק בריאות, אושר ושמחה. כולנו כאן איתך, אנה

אנה יקרה, תודה על תגובתך. כתמיד,הנאה ועיניין לקרוא את דברייך. אדוה

איזה יופי!! כמה יפה כתבת! וכמה נכון. וכמה אומץ ונחישות ואופטימיות גילית כאן ולכל אורך המאבק. אני בטוחה שהם נובעים מאישיותך, כמו שכתבה אנה, גם לפני הגילוי בוודאי היית אשה חזקה ואמיצה ונמרצת ומנתבת את חייה ולא נותנת לכסילים לנהל אותם. על אחת כמה וכמה כאשר נמצאים על לוח השח--מט של החיים ומגישים לנו מט! כל הכבוד. אני בטוחה שגם משפחתך הנהדרת הוסיפה עוד כמה עוגנים ותמריצים לחיים וזאת בלי להמעיט מכל מה שאמרתי לעיל. את מקסימה ונהדרת ואמיצה ומאחלת לך רק בריאות ושמחה ואושר עם כל בני ביתך, עבודתך וחבריך.

לזוהר בדשא, תודה רבה על מילותייך ועל הפירגון -מאחלת גם לך הרבה בריאות ואושר עם הרבה זוהר בדשא וזוהר בלב מחבקת אדוה,

שלום אדווה, התרגשתי לקרוא את התאור שלך. כמי שנאבקה במערכת הבריאות הישראלית במטרה לעזור להוריה (עם מגוון מחלות) אני מאוד מזדהה עם הכתוב. העצה שנתת נכונה לכל חולה ישראלי. תברר מה אתה צריך וצא למלחמה. אני מאוד שמחה שהצלחת במעשייך. אני חושבת שלמרות שהוסר ממך משהו גופני את שלמה יותר נפשית עכשיו. (לא שאני יכולה לשפוט, איני מכירה אותך ממש). על כל פנים - הסיבה שנכנסתי לפורום היא שיש לי בת דודה בארה"ב שחלתה ועברה ניתוח להסרת הגידול. בחודש האחרון היא עברה מספר טפולי כימו, שבשבועיים האחרונים ממש מתישים אותה. עכשיו היא עוברת לכימו מסוג אחר. אני איתה ועם אימה בקשר טלפוני שבועי, אבל הייתי רוצה לשלוח לה איזו "ערכת עידוד", משהו מרגיע ומפנק. אני מנסה לחשוב מה לשלוח, מה כף לאשה בכימו לקבל, וחשבתחי שבפורום אקבל הצעות הגיוניות. אז נכנסתי לכאן כדי לשאול, וראיתי את מה שכתבת, וחשבתי שאולי יהיה לך רעיונות. או למישהי אחרת שרואה את זה וחושבת מה היתה רוצה היא לקבל. בכל מקרה - שיהיה לך רק טוב ותהני מהחיים בכל רגע ורגע, חן חן, פאולה