לכל מי שיכולה להתחבר לדברים אלו
דיון מתוך פורום סרטן השד
לאחרונה עלו נושאים חשובים בפורום זה. יחד עם זאת, נושא אחד חשוב נותר בודד והוא החזרה של המחלה. אני מודעת שלאחורנה נושבת כאן רוח מאוד אופטימית אבל עד כמה אנו באמת מתמודדות עם שאלה זו. עד כמה אנו מזילות דמעה בלילה ומפחדות לחשוף את הפחד הנורא פן האופטייות תיפגע? אני מאוד רוצה לדבר על כך ומקווה שגם אנה וגם בנות אחרות ישתפו אותי פעולה. האם אני לבד במערכה זו? האם אני לבד במחשבות?
אני בהחלט מתחברת לדאגתך,לפחדים ועננה המרחפת על ראשינו.אך מוטב דאגה ופועל יוצא של מעקב ובדיקות תקופתיות ולא אופוריה והרגשה של "ניצחתי את הסרטן" ושאננות יתר . אני שייכת לזו שהיתה השאננה והבטוחה שזו היתה אפיזודה חד פעמית חולפת והסרטן חזר אלי פעם שניה ובגדול לאחר תקופה של חמש שנים.
שלום לך חמודה, אני חייבת לומר לך שאני מבינה לליבך. אני הגעתי לא מזמן למסקנה שהקושי הכי גדול במחלה זה במישור הנפשי - הכרתי - הקרב הוא במוח. מה שאת חושבת על מצבך - יוצר את מצבך. אני מצאתי מקור שופע של רעיונות כיצד להימנע מסרטן חדש (יש לי כרגע שניים: אחד בכל שד ונטייה גנטית) בספר טוב של שלמה גוברמן: "סרטן אפשר לנצח / טיפולים טבעיים בסרטן". אני יחסית צעירה והדאגה העיקרית שלי היא להמשיך לחיות עוד שנים ארוכות אני מאמינה ששילוב של תזונה פעילות גופנית והרבה אהבה עצמית שמתבטאת בעשיית טוב לנשמה עוזרים. לילה טוב, עדה
לבודדה במערכה!!!!! את ממש לא בודדה אני חושבת שלכולן פה מקנן הפחד שמא המחלה תחזור ותתפרץ שוב, וכל בדיקצ מעקב מלחיצה ומפחידה בעיקר התוצאות, דוגמא אישית אני עשיתי פאפס שיצא לא הכי הכי ונלחצתי מאוד ושיגעתי את הרופא שלי ושאלתי בפורום וכן גם אני לחוצה וחוששת אבל משתדלת להאמין שבאמת ניצחתי את הסרטן ולדחוק את הפחדים הצידה ולהמשיך לחיות חיים נורמלים כמה שאפשר, הפחד והחשש הוא טבעי, ולגיטימי, מותר לנו לחשוש אבל אנחנו צריכות גם לדעת לחזור לחיים ולא לתת לזה להשתלת עלינו ולגרום לנו לחוסר מצב רוח ואנרגיה, יש לחשוב חיובי זו התחלה הבריאות, אז הרבה בריאות אופטימיות ולחשוב בריא וחיובי, את לא לבד כולנו איתך "זינה הלוחמת"
שלום לך, כפי שראית נשים רבות התחברו במהירות רבה לדברים אותם בחרת לעלות בפורום. אני מסכימה איתך שהפחד של נשים מפני חזרה של מחלה לא עלה ולא דובר לאחרונה בפורום זה. יתכן ואחת הסיבות לכך קשורה לעובדה שנושא זה מעורר המון פחד ורתיעה. למעשה לעתים ישנם דברים שאנו מאמינים שאם לא נדבר עליהם הם ייעלמו, אומנם לצערנו כפי שכתבת הם עולים בעקיפין ביום יום ולרוב הם עולים בפני הכרית אשר הופכת להיות השומרת סוד הנאמנה וסופגת את כל הדמעות. אומנם למרות הרכות שלה והיכולת לספוג אין היא משחררת אותנו מהעול שמעוררת מחשבות אלו. אני מסכימה עם הנשים שכתבו לך שמדובר בהתמודדות יום יומית וכל אישה מוצאת לה את הדברים הקטנים ביום יום אשר נותנים לה את הכוח והתקווה. כפי שאת רואה לכל אישה עוזרים דברים שונים ואני משוכנעת שאותם המשאבים קיימים גם בך. נסי לחשוב למה מכל מה שכתוב את מתחברת. מה עוזר לך בהתמודדות במצבים בהם אין תשובה. האם את אדם שמתחבר למעשים או לרגש? למעשה נראה כי ההתמודדות הקשה והממושכת מתחילה כאשר האישה מסיימת את הטיפולים ו"נפרדת" מבית החולים. בתקופה זו מכוננת תחושה של בדידות עמוקה וההרגשה כי המשפחה לא יכולה להבין אותן. לעתים, וחשוב להדגיש רק לעתים למשפחה אכן קשה להבין מדוע האישה שניצחה במאבק ממשיכה להיות מוטרדת, דבר המגביר את תחושת התסכול שלה. מסיבה זו המקום בו תוכלי למצוא את מרב ההבנה והאמפתיה היא בקרב נשים אשר עברו חוויה דומה לשלך ומתמודדות עם קשיים, פחדים ותסכולים דומים. בקבוצות תמיכה המתקיימות בעמותה נשים רבות מתמודדות עם שאלות אלו ומתמודדות ביחד עם ההשלכות של המחלה על חיי היום יום לאחר סיום הטיפולים. באם תרצי תוכלי גם את לקחת חלק בקבוצות תמיכה זו. לשם כך תוכלי לפנות נועה גואטה, רכזת קבוצות תמיכה ב"אחת מתשע", טל. 03-6021717 שלוחה 226. כמו כן, בעמותת תוכלי למצוא תמיכה ואוזן קשבת בשיחה עם אחת ממתנדבות הקו החם של עמותת "אחת מתשע" אשר עברו חוויה דומה לשלך ומתמודדות עם קשיים ושאלות דומות. מספר טלפון של הקו החם הוא:1-800-363-400. אנו כאן איתך, אנה
אני מאוד מתחברת לדברייך. אני כעת לפני הקרנות. בעברי למפקטומי וכימו, וההקרנות אמורות להיות השלב האחרון בטיפול. (אינני חיובית להורמונים או לher - 2 ), ודווקא עכשיו כשמתחילים לראות את האור בקצה המנהרה, פתאום המושג הזה הישנות המחלה מתחיל להדהד בראשי. ברור שכל אדם יכול לקום בבוקר ולהידרס במעבר החצייה הקרוב לביתו... אבל הרי מה שהיה לי / לנו זה לא סתם שפעת ואני תוהה איך יהיו חיי אחרי ההקרנות. אני מקווה שבמשך הזמן חושבים על העניין פחות ופחות, אבל כרגע אני מרגישה כאילו יש בתוך גופי פצצה מתקתקת. המחשבה לא משתלטת עליי, אבל היא שם. בזמנו כשהתחיל הסיפור שלי עם המחלה הבנתי שקיבלתי כרטיס מועדון, ועכשיו אני מבינה שזהו כרטיס לכל החיים... לילה טוב!
העלית שאלה חשובה. והדאגה שלי אינה רק הישנות המחלה , אלא ה"קילקולים" שקוראים בדרך חוסר התחושה באצבעות הרגליים והידיים , שאמרו לי "יעבור לך" וכבר למעלה מחצי שנה שום דבר לא השתנה לטובה, ירידה בתפקודי הלב..... אמרו לי שבטיפול מסויים זה"הפיך" אבל אני לא מאמינה שאחזור לתפקד כמו שהייתי קודם למחלה א יכול להיות שניצחתי את הסרטן אבל נגרמו נזקים אחרים בדרל נכון שאני מאוד אופטימית מטבעי אבל עד מתי אפשר לשכנע את עצמי שהכל בסדר והכל יהיה בסדר ושלא יהיהו לי יותר שום "הפתעות" מהסוג הזה בעתיד. ולמרות הכל מחר יום חדש , שמש זורחת והעולם ניפלא רק בריאות לכולם
תודה לכן לכולכן. אני שמחה שסוף סוף הנושא נפתח ומרגישה שכעת ישנה לגיטימציה גם לדבר על הפחות יפה ויותר מפחיד. אני מקווה שעוד נשים יקחו חלק
לבודדה... לצערנו את לא לבד בתחושתיך בכולנו קיים הזה מהחזרה של המחלה הנוראית הזו.... כל יום שעובר אצלי בלי שחששתי אני מברכת אותי ומכניסה אותי תחת כנפי... היום אני למשל מציינת את יום השנה לממוגרפיה אחרי שמצאתי את הגוש המחורבן וכולי בת 38 ....אריק, נשמתי, בן זוגי אמר לי בבוקר" אל תהפכי את זה ליום זכרון" " ואל תצייני כל יום בלוח שנה שבו קרה משהו כיום זכרון"...."יום השנה לגילוי יום השנה לכריתה יום השנה לכימותרפיה" . הוא צודק, תמשיכי לחיות טוב כמו שהתחלת לחיות לאחר שנגמר הסיוט, תעשי ספורט, תעשי דיאטה כי כולנו עלינו במשקל לאחר הטיפולים(10 קילו), תחשבי חיובי לכי ללמוד, תפתחי את עצמך ותגידי תודה על כל מה שיש לך ולא תבכי על מה שאין לך, מכל דבר תוציאי את הטוב ביותר, מעבודה מחורבנת מ"אובר" בבנק ומחמות מעצבנת....תאבי את עצמך כי זה מה שיש לך ולא משנה אם נשארת עם שד אחד, או בלי שניהם קבלי אתץ השחזור כאילו זה השד שלך, בעלי אמר לי שמבחינתו השד המשוחזר הוא כמו שד רגיל ממש לא משנה לא מה שיש בפנים העור הוא שלי וזהו ועוד מעט נעשה פיטמה אז הוא יהיה מושלם..... תאהבי את עצמך את החיים ותהני מכל רגע נתון, תגידי תודה שהיום בערב את הולכת לעשות מדורה עם ילדיך ואל תגידי "אוף שוב פעם הסרחון הזה והלכלוך" תגידי תודה על שבתות עם המשפחה על אירועים של בני דודים ודודים שממש לא בא לך עליהם, כל יום הוא עוד יום שבו את חיה, חיה נושמת ובריאה. הפחד שם הוא קיים תתמודדי איתו קבלי אותו כי עד שלא תקבלי את זה שהוא קיים ובגדול הוא לא יעזוב אותך, לכי לממוגרפיה השנתית בתחושה חזקה של בריאות,"אני בריאה" וכל דבר שיקרה אני אכנס בו ואף אחד לא יקח לי את תחושת הבריאות כבר היינו בחרא אנחנו לא חוזרות לשם הרבה אהבה כח בריאות ואושר אושר ואושר כרמי
אוי כמה את צודקת !!!! אבל אני החלטתי להפוך את היום הזה ליום הולדת חדש. תשובת הביופסיה הגיע יומים אחרי יום ההולדת האמיתי שלי אז כעת, שיום השנה מתקרב החלטתי לעשות "ספירה כפולה" יום הולדת למספר השנים הרגיל ועוד יום הולדת "להולדתי מחדש" . כי אני בהחלט השתניתי בשנה הזאת, למרות הטיפולים הקשים אני אדם אחר , יותר אוהבת את עצמי, עם הרבה יותר ביטחון עצמי, ובעיקר, שינוי סדר עדיפויות בחיי. ואני נהנית מכל רגע בחיי למרות הקשיים הפיזיים אז רק בריאות
מנהל פורום סרטן השד
