המון תודה ואובדת עיצות

אני רוצה להודות לכולכם. למרות שאני עדין מובסת ודי עצובה... מה לעשות? אני שכל כך פעילה, ממש היפר אקטיבית נפלה עלי מכה כזאת. יש ילי כל כך הרבה שאלות, תהיות וסימני שאלה. האם אצא מזה? האם אוכל לחזור בחזרה למסלול חיי? אני עדין בשלב ש"אף אחד לא ידע", ש"לא ירחמו" עלי".. איך מספרים בעבודה? מה אומרים? ובלימודים - לא רוצה ש"צביעו" עלי. ומה אומרים לחברים? יש לי שאלה שמאד מטרידה אותי: האם אפשר למשוך את ההקרנות כ 3 חודשים לאחר הניתוח? או שאני חייבת להקרין מייד לאחר הניתוח? שמעתי שהקרנות גם יכולות לעשות נזקים בלתי הפיכים... אוף... זאת לא אני... ממש מיואשת.

אלמונית יקרה, שלום גם אני הייתי במצבך. איני יודעת את גילך, אבל אני צעירה (30+) וגם עלי נפלו השמיים באמצע החיים, עם ילד קטן , עובדת במשרה מלאה, וגם באמצע לימודים . גם אני חשבתי על הנורא מכל וקבלתי את כל הסדרה, בלי לפספס אף פרק (כימו לפני ניתוח, ניתוח, כימו אחרי ניתוח, והקרנות וטמוקסיפן) . היה קשה, אבל מסתדרים. עוברים את זה . מתמודדים. יש גם עזרה מסביב למרות שזו תקופה ארוכה ולא קלה בכלל אבל זה עובר !!! אני כבר שנתיים מתום הטיפולים והכל בסדר טפו טפו טפו. בריאה ושמחה. אם תרצי , אשמח לסייע לך בשאלות או תמיכה . אפשר גם במייל פרטי. בהצלחה

אלמונית יקרה לאט, לאט לך. קחי נשימה עמוקה וערכי לעצמך רשימה (כן, ממש רשימה בכתב) מה בעצם מטריד אותך במיוחד, במיוחד. האם זה הפחד מהמחלה? האם החשיפה? האם התכניות שהופרעו? כשמפרקים לגורמים משהו ענק, ומתמודדים עם כל גורם בנפרד, זה הרבה יותר קל. ההקרנות, למשל, הן באמת לא עיניין גדול ולרוב הנשים כמעט לא פוגעות בשגרת החיים. "יצביעו עלי..", נו באמת, היום כבר לא מצביעים על "מיקרים" כמוך, הם כבר מזמן הפכו לשיגרתיים. דברי בפתיחות על הדברים עם האונקולוגית שלך והיעזרי גם בפסיכולוגית או בעו"סית של המכון בו את מטופלת ודי מהר תגלי שהשליטה חוזרת לידיך והשד הוא באמת לא כה נורא. בהצלחה, ואל יאוש, כי אין סיבה

אלמונית יקרה שלום, כפי שכתבתי אני מבינה את המצוקה אותה את חשה. ההתמודדות עם המחלה הינה התמודדות מורכבת המחייבת את האישה לגייס כוחות נפשיים רבים. למעשה, הקושי לענות על השאלות אותן את מעלה, משקף את תחושת חוסר הוודאות המלווה את ההתמודדות עם המחלה. האם התמודדת בעבר עם תחושה זו של חוסר וודאות? מי עזר לך? מי מלווה אותך בתקופה זו? מה מרגיע אותך? למרות שכעת בוודאי יהיה לך קשה להאמין, אומנם ישנם נשים אשר הצליחו לנצל את המחלה כהזדמנות לחולל שינוי בחייהם. ישנם נשים אשר מחלה זו לימדה אותם על הכוחות שלהן ויכולות ההתמודדות שלהן ולכן חיזקה אותן. אני מאמינה כי כרגע את חשה פחד ותסכול בדומה לרבות המתמודדות עם המחלה. אומנם אינך צריכה לעבור את התקופה הקשה לבד. בעמותת "אחת מתשע" מתקיימות קבוצות תמיכה גם לנשים צעירות. קבוצה זו מהווה מקור לכוח ותמיכה לרבות. את מוזמנת להתקשר אל נועה גואטה, רכזת קבוצות תמיכה ב"אחת מתשע", טל. 03-6021717 שלוחה 226. אם תרצי, תוכלי למצוא תמיכה ואוזן קשבת בשיחה עם אחת ממתנדבות הקו החם של עמותת "אחת מתשע", טל. 1-800-363-400. את שאלתך לגבי דחיית טיפולי הקרינה, נראה כי נכון יהיה להפנותה לרופא המטפל בך. או לחילופין צייני בפנינו את כל המידע הרפואי הרלוונטי ואשמח להעבירה לאחד היועצים. אנו כאן לרשותך ונשמח לנסות להקל עלייך, אנה

אלמונית שלום . אין ספק שהעניין דורש הסתגלות ... ומדובר בהסתגלות לא קלה לבחורה צעירה ... נראה לי שהדבר הראשון שצריך להודות בו הוא שאין קשר בין הסרטן לפעילות ול"בריאות " ... אםן את חולה , את חולה ... אל תחפשי אשמה במשהו שעשית ... רוב הסיכויים שלא עשית לום ... ככה זה ולמרות שזה נשמע קלישאתי חייבים לקבל את זה ... אני גיליתי בגיל 29 סרטן בשלב מתקדם למרות שאני בחורה סופר בריאה , לא לקחתי תרופות , א\עסקתי בפעילות גופנית, אכלתי בריא לא מעשנת לא שותה ... אין לזה הסבר ... הדברים שאת צריכה להתעסק בהם הם את וההחלמה שלך והההסתגלות הנפשית שלך למצב . זה מה שחשוב .. וזה מה שיוביל טותך קדימה ... את תראי שאם הזמן הדברים נראים פחות מפחידים ... וכמה שזה נשמע מוזר , לומדים להסתגל למצב . אני חושבת שהגישה הנכונה היא לא של הסתרה ... זו לא בושה להיות חולה וזה לא נראה לי נכון להסתיר...את תראי שאם את תהיי חזקה , אף אחד לא ירחם עלייך במובן של חולשה ... אני מאמינה שלמרות שברור שמדובר בדבר מאוד שלישי , אם יש משהו שהסרטן כן נותן במובן החיובי הוא יכולת למצוא המון כוח בעצמך ... ואת תראי שכשתמצאי אותו , זה יגרום להערכה אצל הסביבה שלך ולא לרחמים . לגבי הניתוח וההקרנות וכל מה שאולי עוד תאלצי לעבור ... בעקרון לא מושכים הקרנות הרבה אחרי הניתוח ... תלוי איפה את מקרינה , אבל הנטייה היא להקרין בסביבות חודש ( לפעמים מתקרב אפילו לחודשיים ) ולדעתי תלכי על פי ההמלצות של הרופאים בעניין הזה ... הנזקים הבלתי הפיכים הם כלום ... את יכולה לעבור אותם ולשכוח מהם ... אני עברתי קצת אחרי יומולדת 30 כריתה מלאה של שני השדיים ... ואני יכולה לספר לך שהיום 3 חודשים אחרי , לפני שסיימתי את השחזור , וישר אחרי הקרנות אגרסיביות אני מסתובבת עם חולצות קצרות גופיות ואפילו בגד ים ואף אחד לא שם לב ... יהיה בסדר ...תחליטי ותאמיני ... שולחת לך המון חיזוקים צילי

לאנה, לרעות, וצילי ולכל האחרות שטרחו וענו לי... המון תודות, אין לכן מושג עד כמה חיזקו אותי דבריכן. כל פעם שרע לי על הנשמה - אני קוראת את מה שכתבתן. לא חסרים ימים, שעות ודקות ארוכות של פחד וחוסר יכולת להשלים עם המכה. פתאום במרכז חיי - עומדת המחלה הארורה הזאת. המון סימני שאלה ולפעמים חוסר קבלה ש"לי זה קורה" , ואני לא מאמינה. אנא תמשכנה לכתוב לי - זה כל כך עוזר.ושוב תודה לכן.