סיכום שנה

שלום לכולם, טוב, אז ככה. אובחנתי לפני שנה (בגיל 26). בהתחלה הייתי אופטימית מאד - הכרתי אישה שהיה לה סרטן השד;– ניתוח וטמוקסיפן וזהו - אפילו לא כימו. אבל אז סיימתי את ה- staging והמצב נראה הרבה יותר חמור. מאז עברתי כריתה חלקית, הקרנות וכימו די אינטנסיבי. כל התקופה הזו הייתי די לבד. בגלל שילוב של הרצון לא להכניס את הסרטן לחיי היומיום ובגלל שאני לא רגילה לסמוך על אחרים - לא סיפרתי כמעט לאיש. בהתחלה סיפרתי רק למנחים שלי באוניברסיטה (בהתחלה רק כי הייתי חייבת), לבן זוגי (שלא נמצא בארץ), לחברה רופאה, ולאחותי (השפוייה היחידה במשפחה שלי). ומה עכשיו? שקט לכאורה (חוץ ממערכת החיסון שעדיין לא משהו). חוץ מסריקות וטמוקסיפן צריך רק לחכות. מדי פעם אני חוזרת לטבלאות ולסטטיסטיקה, מה שלא ממש עוזר. בעיקר קשה לחשוב על הסטטיסטיקה ועל הילדה שלי, בת הארבע. אני כל הזמן חושבת "בת כמה היא תהיה כש...". לא עוזר שהמצב של חברה לכימו' (שהאבחון הראשוני שלה היה יותר טוב משלי) הדרדר לאחרונה, מה שמאד ממחיש את התוצאות האפשריות. קשה לי לחזור לשגרה, מבחינה גופנית ונפשית. אני לא ממש ישנה בלילות (ראיתי באתר שזה לא יוצא דופן). אני לא מצליחה להיות פרודוקטיבית בעבודה וזה ממש מתסכל. אני עצבנית ליד הבת שלי, במקום ליהנות מהזמן שלי איתה. אני רואה את המערכת המשפחתית התומכת שיש לאחרות, ומרגישה מאד לבד. אז זהו, חשבתי שאולי יעזור קצת להתאוורר בפורום... אבל החלטתי לסיים בנימה אופטימית. מעט האנשים שכן עירבתי בעניין הפתיעו אותי בענק. הדאגה והאכפתיות היו ממש מדהימים, במיוחד כשהגיעו מאנשים שאין להם כל מחויבות כלפי, כמו המנחים שלי. פתאום אני מרגישה שיש לי משפחה. אני עדיין מעדיפה לסמוך רק על עצמי, אבל למדתי שלשתף אחרים יכול להיות דבר חיובי... נו, גם זה משהו, לא? אז זהו. רק בריאות לכולן.

ק היקרה שלום, תודה על שבחרת לשתף אותנו בחוויה הלא פשוטה שעברת. הצטערתי לשמוע כי נאלצת לעבור את הטיפולים והניתוח בתחושה עמוקה של בדידות, אולם גם שמחתי לשמוע כי מצאת תמיכה דווקא ממקורות מפתיעים. מדבריך נראה כי ההנחה הבסיסית שלך היא שאנשים יאכזבו אותך ולכן את כה מופתעת כאשר הם דווקא בוחרים לעזור לך. אני משערת לעצמי כי לאמונות אלו קדמה התנסות קשה עם האחרים שהפרו את האמון שלך, כך שכעת את מנסה להגן על עצמך מתחושת אכזבה. אולם, כפי שלמדת אנשים לא חייבים לאכזב וקיימים גם מספר לא מבוטל של אנשים אשר ישמחו לעזור לך ולתמוך בך. אם תתני הזדמנות, תגלי אנשים תומכים גם בסביבה הקרובה שלך. השיתוף של האחר לעיתים מצריך פחות אנרגיות מאשר הניסיון להסתיר ויכול בעצמו להניע את גלגלי השיניים. החרדה שאת מתארת וקשיי התפקוד הם טבעיים ולגיטימיים, כפי שראית בפורום, רבות הן הנשים אשר מתקשות להירדם בלילה ומוטרדות ממחשבות הקשורות למחלה. לכן, אינך צריכה לעבור את התקופה הקשה לבד. בעמותת "אחת מתשע" מתקיימות קבוצות תמיכה גם לנשים צעירות. קבוצה זו מהווה מקור לכוח ותמיכה לרבות. את מוזמנת להתקשר אל נועה גואטה, רכזת קבוצות תמיכה ב"אחת מתשע", טל. 03-6021717 שלוחה 226. אם תרצי, תוכלי למצוא תמיכה ואוזן קשבת בשיחה עם אחת ממתנדבות הקו החם של עמותת "אחת מתשע", טל. 1-800-363-400. אנו נשמח לעמוד לרשותך בכל עת, אנה גולדברט

שלום לך ק. קראתי בכאב את סיכום השנה שלך. שלי לצערי רק התחילה, אני בת 33 אמא לילדה מקסימה בת שנתיים וחצי והסרטן שלי התגלה בזמן ההריון השני שלי ונאלצתי לעבור הפלה. נראה לי שהדרך שלי תהיה יותר ארוכה משלך כי אצלי זה גנטי וגם התגלה גוש די גדול ואחרי ניתוח כריתה חלקי התברר לי שאחרי הכימותרפיה אני צריכה לעבור כריתה מלאה. מכיוון שגם לאמא שלי היה סרטןשס (היא נפטרה מזה) אני כל כך מבינה את המתח המתמיד החששות והפחד שלך, כי גם אני חווה את זה כל שעה ושעה ועושה מאמצים גדולים לנסות שהבת שלי לא תרגיש בזה. חבל שעברת את הכל לבד, אני לא הסתרתי כלום מאף אחד והאנשים מסביב עטפו אותי בהמון אהבה ונותנים לי המון כח להתמודד בהמשך. הפחד הוא חלק מהיום יום שלי ואני ממש נלחמת כדי שהוא לא ישתלט לי על החיים, אבל זה ממש קשה והפחדים ומחשבות באים בעיקר בלילה כשאני לא עסוקה. אני ישנה בערך 5 שעות בלילה, כי אז אני הכי מוצפת ולפעמים אני מנסה ללכת לישון כמה שיותר מאוחר כדי לא להיכנס לזה. מקווה שכולנו נהיה יותר בריאות וחזקות שנהיה ביחד ולא לבד והכי חשוב שנהיה אופטימיות. בהשתתפות והרבה הבנה עדי

שלום ק', מה שאת כותבת בהחלט מדבר אלי. אני מאד מבינה אותך - גם אני לא רציתי לשתף אחרים - בעיקר את המשפחה - אחרי שאובחנתי. המשפחה שלי דווקא נהדרת, אבל דווקא בגלל זה היה לי כל כך קשה לטרוף להם את כל הקלפים. וגם, כמו שאת אומרת, רציתי להמשיך כאילו "הכל כרגיל", והיתה תחושה שאם אדבר על זה אז זה יהפוך להיות העניין המרכזי של חיי. בסופו של דבר (טוב, אחרי כמה ימים...) החלטתי כן לשתף אותם. גם אני הופתעתי - לא בגלל התמיכה, היה לי ברור שאקבל אותה, אבל בגלל שכולם היו הרבה יותר חזקים ממה שציפיתי, והתמודדו עם המשבר יפה מאד, תחת הנסיבות. אז גם אני הופתעתי לטובה, אם כי מזווית אחרת. אני גם כמובן מאד מזדהה עם המחשבות על הסטטיסטיקה (כמו כל אחת כאן, מן הסתם...). אמנם אין לי ילדים, אז קצת יותר קל לי מהבחינה הזו, אבל בהחלט יש מחשבות על העתיד (ואם אני בכלל אהיה חלק ממנו!...). אני מנסה לעשות תכניות לטווח ארוך, אבל אז אני צוחקת על עצמי ותוהה אם זה בכלל רלוונטי... אני מנסה להיות אופטימית, אבל לא תמיד זה קל. אני מקווה שהפורום עזר לך, ושאת מרגישה פחות מבודדת. אולי זה המקום שבו את יכולה להיות הכי אמיתית, ולהורית את כל הגדרות. סך הכל, כולנו באותה סירה (רעועה...). תהיי בריאה, רוני.