להרשות לעצמנו

שלום ענת וגם כולן את שואלת מה הדחיפות לחזור לעבודה , אז אני לאורך כל התקופה ( חצי שנה של טיפולים כימוטרפיים ועכשיו שני ניתוחים - ויש לפני עוד הקרנות ) כל הזמן עבדתי . וזו היתה התרפיה שלי , להיות כמה שיותר בשגרה , זה מה שעזר לי לעבור את התקופה גם כלפי וגם כלפי כל המשפחה שלי לשדר שאנחנו ממשיכים כרגיל וכל עוד המצב תחת שליטה אנחנו ממשיכים בשגרה גם אם היא כוללת טיפולים שבועים , ואכן כך התייחסנו לכך - יום הטיפול היה עבורנו יום כיף יום שבו אני ובעלי היינו "יוצאים לבילוי " בבית החולים יושבים ומדברים - דבר שברגיל היה קורה לנו רק ב12 בלילה . למזלי הרגשתי יחסית די טוב כל התקופה כך שזה באמת היה בסדר , גם עכשיו למרות שני הניתוחים - אני חוזרת לשגירה מהר כדי לעזור לעצמי בריפוי - אני בטוחה שזו הדרך בשבילי להתרפא כמה שיותר מהר .ולבן הזמנים בהם הייתי צריכה עזרה היו בשבילי פחות נעימים אבל כמובן לימדתי את עצמי לקבל גם את זה . אבל כל אחת בוחרת לה את דרך הריפוי שלה ומה שמתאים לי לא מתאים לאחרות . אז לא נעים - אני באמצע העבודה אשמח לשמוע מכן גם דעות אחרות מיכל

למיכל, קראתי את מה שכתבת והרגשתי כאילו אני כתבתי אותם. גם אני - עבדתי כל תקופת המחלה. לא עשיתי לעצמי הנחות כי ידעתי שהשגרה היא המרפא הכי טוב. גם המנתח שלי, לאחר הניתוח אמר לי - אם את עובדת - תחזרי לעבודה כמה שיותר מהר , והוא צדק !!! אחרי הטקסול הלכתי ישירות מבית החולים לעבודה. והייתי מאושרת , כי אם אני כמו כולם .זה משדר גם לעצמי וגם לסביבה - שהנה, אני בסדר, והכל כרגיל ,. לכימו התייחסתי כאל "חוג" שבועי או דו שבועי . חוג שבו אני יושבת 3 שעות שבהם אני שומעת מוזיקה, קוראת לי עיתונים או ספרים ומשלימה חומר לימודים באוני' . זה עזר לי לעבור את התקופה הקשה, כי אחרת - הייתי מתמוטטת. ברור שלא כולם עשויים מאותו חומר , ומה שמתאים לאחד לא מתאים לשני . בכל אופן - שכולנו נהיה בריאות ומאושרות.