ייאוש

אני 30+ . 5 חודשים אחרי הניתוח- היד החלה להתנפח. -האם זה הגיוני שטיפול למפטי (אצל מטפלת שנחשבת טובה מאוד,מופיעה ברשימה) שנמשך כבר חצי שנה - ועדיין היד לא חוזרת למצבה הקודם? אני עושה כל מה שאפשר - טיפולים + חבישות ביום ובלילה - ובכל זאת הנפיחות עדיין קיימת ולי נראה שכנראה כלום לא ישתפר- רק יחמיר. אני כבר מיואשת מהשרוול והכפפה . אין לי חיים עם החבישות האלה. זה פשוט גומר אותי נפשית וגם גופנית. אני מזיעה עם זה, זה מכוער נורא, לא נוח והכי גרוע- נראה לי שזה לכל החיים , כי אני לא רואה בכלל שיפור , למרות שהמטפלת שלי אומרת שיש שיפור (מבחינתה - אי החמרה גם זה נחשב שיפור) . זה כמו ספוג - ברגע שלא לוחצים - הנוזלים ישר מצטברים מחדש. בקיצור - נמאס לי.לפעמים אני מצטערת שחבל שלא מתתי מהסרטן הזה וזהו . כי כרגע אני רק סובלת מה"מזכרות הנחמדות" שהוא השאיר לי.

לך תראי, רק מילים די נדושות ישנן לי לומר לך, אבל הן האמת. את סובלת מתופעה מאד מאד לא נעימה, שבעבר הייתה הרבה יותר שכיחה מהיום. (לא מנחם, נכון). אבל אני מבטיחה לך שהרבה מאד נשים היו מתחלפות איתך, או מאחלות לך שזו תהיה הבעיה הכי גדולה שלך עד אחרית ימיך. לכל אחת ישנה נקודת השבירה שלה ואין כל אמת מידה אובייקטיבית למדוד מה נורא ממה. וזה גם לא משנה. אבל לך נורא קשה. אז הקלי על עצמך. ראשית, אל תהיי כפייתית עם השרוול, מותר גם ללכת בלעדיו. שנית, נסי לשמוע עוד דעה, אבל בלי ציפיות לניסים וניפלאות, אין כאלה. שלישית, נסי לברר לעצמך מה באמת הכי מפריע לך (הטיפולים? המראה? דימוי הגוף? אולי בכלל משהו שלא ממש קשור?). רביעית, העזרי באנשי מקצוע ולימדי לאהוב אותך כמו שאת. אחרי הכל, את בחיים! ובטוח שהם עוד יזמנו לך גם דברים יפים וטובים.יתכן אפילו שתיזדקקי לטיפול תרופתי כדי להקל על ייאושך. אל תחששי ממנו, הוא שוה. והעיקר - החליטי לך שיד נפוחה היא "רק" יד נפוחה, וזה לא עושה אותך פחות טובה וראויה. זה מה יש, החליטי לנצח אותו במובן זה שלא תאפשרי לו לאמלל אותך. דרך קשה לפניך, הצליחי בה! אני בטוחה שאת יכולה.

אני יקירתי אני כל כך מבינה אותך כי גם אני רציתי לחזור ונורא מהר למה שהייתיוקצת הרגיז אותי שבכל פעם שהייתי מקטרת היו מזכירים לי מנין באתי וכמה שאני צריכה להודות על זה שאני בכלל חיה. אני - יש משמעות לזמן שחולף. אני, למשל, חזרתי לקבל מחזור רק לאחר שנתיים והיו עוד כמה דברים שחששתי שכבר לא יסתדרו ובכל זאת הסתדרו. לפחות חלקית. אחד מהם הוא תחושת הפחד היומיומי והחשש שכל כאב ראש הוא סימן לנורא מכל. גם זה עבר. בקשר ליד - יש כמה מטפלות לימפטיות שנחשבות לקוסמות וידוע שכמו בכל דבר לא כולן באותה רמה. יש מישהי באיכילוב (שכחתי את שמה) דומה קצת לשרלוט רמפלינג שידועה בידיים המצויינות שלה. מצאתי את הטלפון שלה באתר הזה. רפואה שלמה

ל"אני", אין מילים שניתן לכתוב כאן שיכולות לנחם או להרגיע את המצב בו את מצוייה.קודם ההתמודדות עם הסרטן ועכשיו גם עם היד. הייאוש והכעס רק מתבקשים מהמצב הזה. איך אפשר להמשיך הלאה מפה? אני מאד מזדהה עם הדברים שכתבה לך דר' לאופר, הדרך היחידה להתמודד עם המצב הזה היא להכיר בשינויים שהגוף והנפש עברו עם גילוי הסרטן. להכיר בהם ובהתליך איטי וממושך ללמוד לחיות איתם. אני בטוחה, מבלי להכיר אותך ואת משפחתך, שהעיקר עבורם שיש להם את האמא שלהם, עם לימפדאמה או בלי לימפדאמה יש להם אותך! התהליך עכשיו צריך להיות שגם את תקבלי את עצמך כפי שאת היום, בלי לשכוח את כל הדברים הנפלאים שאת מעבר לשינויים הפיזיולגים של הגוף. אני מאוד ממליצה לך להיעזר במסגרת טיפולית כלשהי, קבוצת תמיכה, קו חם, עובדת סוציאלית או כל גורם אשר יוכל ללוות אותך במסע שלך. את מוזמנת לפנות אלינו על מנת שנחשוב יחד איך ממשיכים הלאה. הטל של הקו החם - 400-363-800-1 כמו כן אני יודעת גם שבבית חולים איכילוב מתקיימת קבוצת תמיכה לנשים הסובלות מליפדאמה, אולי שם תוכלי לקבל מענה ועזרה. אשמח לשמוע ממך נועה גואטה רכזת תמיכה עמותת אחת מתשע

ל"אני" היקרה, למרות שאני כותבת לך באיחור, לא יכולתי ולא רציתי לא להגיב אליך. ההודעה שלך ספוגה בכל כך הרבה עצב, כל כך הרבה אבל. תחושת האובדן שלך בגלל ה"מתנות" שהשאיר לך הסרטן, היא גדולה. זה ניכר בכל מילה בהודעה שלך. אני לא חושבת שלנחם אותך זה מה שהיית רוצה, והאמת היא שאת גם לא זקוקה לרחמים, אלא את זקוקה לעזרה מקצועית. הסרטן אכן משנה את הגוף, וגורם לשינויים ולאובדנים כאלו ואחרים. המטרה בתהליך ההחלמה היא להשתקם, למרות הכל ואף על פי, ואם תעלעלי בדפים כאן תוכלי לגלות נשים עם תעצומות נפש מדהימות, שעברו את הקשה ביותר, והיום הן עדיין שומרות על האופטימיות. אז זה לא אומר שאסור להיות מדוכא ולהתעצבן, זה בטוח קורה לכל אחת. אבל העניין הוא שאסור להתייאש. הייאוש הוא חבר טוב מאד של הרחמים העצמיים, ואלו חברים נפלאים של הדיכאון. את פשוט צריכה להתחבר ל"קליקה" אחרת של חברים, לקליקה בה שוכנת השמחה והאופטימיות. נכון, זה לא יקרה ביום אחד, וצריך לעבוד קשה כדי להתחבר עם הצדדים האלה, אבל בדיוק בשביל זה קיימים אנשי המקצוע, והם שם גם בשבילך. אני מחזקת את ידיך, ומקווה יחד איתך שבקרוב תעזבי את החבר'ה הישנים, ותצטרפי לחבר'ה הטובים...האופטימיים. אני כאן, יחד עם כל האחרים, לשמוע ולהיות איתך. תמיד. שלך, טלי