האם להסביר ולספר על טיפולי פוריות לילדים בני 8?

שלום רב, יש לי תאומים בני 8 מהפריית מבחנה. בימים אלו מתחילה תהליך נוסף של טיפולים לאחר שנים שבהן קיווינו כי נצליח להביא ילד נוסף לעולם באופן טבעי. לאחרונה, נפרדנו מהחלום... יותר נכון אני... ילדיי שואלים כל הזמן אמא למה את הולכת לרופא למה את הולכת לעשות בדיקות וכו'. האם מישהי מכן התנסתה בכך? מה לדעתכן מספרים כן או לא, אשמח לשמוע. תודה.

היי גלית, ברוכה הבאה ובהצלחה בטיפולים!! ספרי על איזה רקע הטיפולים אם בא לך אני חושבת שאין תשובה אחת נכונה לגבי מה לספר לילדים בכל גיל לגבי כל דבר ועניין. זה במידה רבה מאד תלוי באישיות שלך ושל בעלך, וכמובן של הילדים. כל אחד מאיתנו חושף במידה אחרת את ילדים למציאות ומגובן עליהם ממה שהוא מבין שנכון לגונן. אז תשובה אחת נכונה אני לא חושבת שתמצאי הילדים שלי גדולים משלך (10, 13), ואני בחרתי שלא לשתף אותם בטיפולים, כדי לחסוך מהם מתח, ציפיה, חששות ומעורבות שנראתה לי שאינה לעיניין. במקרה שלי אלה ילדים מהריונות טבעיים אז לא היתה כאן שאלה של האם לספר או לא על רקע הדרך בה הם הגיעו לעולם. אני בחרתי להשאיר להם "שטח נקי" כי הרגשתי שזה "טו-מאצ'" עבורם, ושהציפיה באמת גדולה עליהם בכמה מידות. מצד שני אני מבינה את הקושי להסביר למה אמא כל הזמן אצל הרופא וזה מעורר דאגה בפני עצמו, לגבי אני בפרוש לא מספרת בכל פעם שאני אצל הרופא. אני אומרת דברים אחרים כדי שלא ירגישו שאני מבלה זמן רב אצל הרופאים, הם גדולים מספיק כדי להילחץ מזה. אני בפרוש לא חושבת שיש משהו מזיק בלשתף את הילדים, אני חושבת שאת תדעי מה נכון עבור הילדים שלך הספציפיים ועבורך הספציפית:) שב"ש ניני

היי גלית, לי יש ילד בן שש וחצי. כבר יותר משנתיים, כלומר מאז שהוא בן ארבע בערך, אני הולכת לרופאים, לבדיקות, לאחיות ולקבל זריקות. בחלק מהפעמים הוא גם היה איתי. לשמחתי הוא לא שואל, למרות שלדעתי הוא כבר מצליח לחבר בין הנקודות ושואל באופן כללי אם אנחנו רוצים עוד ילדים... אני לא מספרת לו על כל פעם שאני הולכת אבל הוא יודע שאנחנו נורא ממהרים בבקרים האלה. הוא לא מעורב מתוך החלטה שלי. בעבודה שלי יוצא לי לפגוש המון משפחות. הייתה לי משפחה אחת שכן ערבה את שתי הילדות שלהן בתהליך שאמא עוברת. הילדה הגדולה היתה בת שמונה והקטנה בת שש. (שנה מאוחר יותר הם הפסיקו את הטיפולים). הילדות מאוד רצו אח או אחות וראיתי את האכזבה והקושי שלהן עם כל כישלון. לכן החלטתי לא לערב את ילד שלי. אני יודעת שהוא טיפוס רגיש ומופנם ולכן חוששת שאם יקבל את זה קשה לא יתן לי להגיע אליו ואל הרגשות שלו. נראה לי יותר מדיי להעמיס עליו את כל אי הוודאות, הציפייה והאכזבות. אני מאד מקווה שאוכל בקרוב לספר לו שאמא בהריון, שהיה לי קשה להכנס להריון ולכן הייתי הרבה אצל הרופאים. אז לדעתי את צריכה לחשוב מי הם הילדים שלך? איזה טיפוסים הם? מה יכולת ההכלה שלהם ועד כמה הם ישתפו אותך במה שיעבור עליהם בעקבות הידיעה. והלוואי שגם את תוכלי לבוא אליהם בקרוב ולספר שאמא משמינה ולא מאוכל... בהצלחה! דורה.