מצב הרוח בקנטים.

בנות יקרות, הנה אני עומדת לשפוך כאן את מר לבבי ואני בכלל לא יודעת אם הכל קשור אל הפורום הזה, אבל תמיכה זו תמיכה... אתמול בערב ראיתי משהו בטלוויזיה שצבט לי בלב. הצביטה עברה דיי מהר אבל תחושת הנאכס כבר הופנמה. פטפטתי קצת עם חברה יקרה שמאד עזרה לי לצחוק ולשכוח ובכל זאת, מסתבר שזה כמו פלסטר שלא סגר את השיפשוף בלב... והיום- הפרופסור אמר לי שעם הנוזל ברחם אין הרבה מה לעשות, אז נרד מהחזרת המוקפאים. נתן לי דופסטון, הוריד אותי לארבעה אסטרופם ליום ועכשיו מחכים למחזור. כשזה קרה קיבלתי את זה מאד יפה, יתכן שיש לי קליטה איטית. החלטתי שאני סומכת עליו וגמרנו. אבל- לפני שנכנסתי אליו פגשתי מישהו שלמד איתי בביה"ס. הסתבר לי ששנות הנערות שלי עברו ביקום מקביל לשאר העולם. מתסבר שבתיכון חשבו עליי דברים נפלאים. ואני כל הזמן הרגשתי צדדית כזו. דווקא היה לי נוח ונעים ככה. אבל לא היתה בזה שום בחירה. לפחות לא מודעת. בקיצור- התחלתי לחשוב על הבחירות שלי בחיים... זה אף פעם לא מוביל אותי למקומות טובים. (למרות שבזכותן, שגויות או נכונות, תלוייות באופי או בהדחקות או בהשד יודע מה- יש לי את הילד שלי). נו. והמסמר האחרון להיום- נכנסתי לסופר פארם כדי להתפנק בלאק חדש. זה אחד הפינוקים הזולים שאני יכולה להרשות לעצמי וגם אוהבת. טוב, אז לי יש מבחר יותר מגוון ובסוף לא קניתי. אבל פגשתי שם אישה יקרה מאד לליבי, שכבר כמעט חצי שנה לא דיברתי איתה. פשוט כי נמאס לי להתבכיין לה, והיא כזו שנכנסת לי לנשמה אז איתה אני לא יכולה לברוח להומור עצמי והסתלבטות על מצבי. איתה הצער חשוף, למי שמבינה. וכאב לי, כל כך רציתי להתקשר אליה כבר ולספר לה- הנה, אני בהריון. והיא- ישר ראתה לי לתוך הנשמה. התחבקנו קצת וברחתי ממנה... מגעילה שכמוני. ועוד משהו- אצל הטכנאית של הרנטגן היגגתי על הצורך בסבלות וחשבתי שאני שאקלית לא נורמאלית. ואז היא סיפרה לי בעניין הסבלנות על מישהי שילדה אתמול אחרי עשרים ושלושה טיפולים!!!!!!!!!! אם לא הייתי בכסא עם המטמר תקוע לי בנוחות בין הרגלים הייתי דופקת שם דום מתוח. אבל רק התפעלתי לי מילולית (הנה שוב הבדיחות המפגרות האלו שלי). הדתוודתי באזניה- אני לא אעמוד בעשרים ושלושה טיפולים. וזהו, נגמר לי האוויר. מדוכאת נורא, לפחות בנתיים, דורה.

דורל'ה דורל'ה , כן , יש את הנפילות האלה, ובטח שגם לך מותר, אי אפשר ליהיות כל הזמן המצחיקולה ששומרת על פאסון! מקווה שאת מאפשרת לעצמך ליהיות מוצפת. אני מרגישה הרבה יותר טוב אחרי שאני מרביצה כמה סשנים של בכי היסטרי . שימי לך מוזיקה קיצבית שאת אוהבת פול ווליום ותרקדי חופשי - לא במטרה לרקוד אלא לשחרר - ותודאי שאף אחד לא מציץ...... רוצה נורא לעודד אותך.. אבל יודעת שבמצבים האלה שום דבר לא ממש עוזר. אז תשתבללי לך קצת . ואם בא לך לדבר אני כאן. מחזקת ומחבקת. רונק

על רגעים של צער ורגעים של אושר ... עם היוולדו של האדם הפקיד בידיו האלוקים שתי קופסאות מרובעות אפורות ופשוטות מראה. שאל האדם את האלוקים לשם מה שתי הקופסאות? אמר אלוקים לאדם: "בקופסא אחת תניח את כל החוויות הטובות של חייך, את רגעי הנחת והשמחה, את שעות האושר והצחוק, כל דבר שגורם לך עונג, שממלא אותך באהבה תניח בקופסא הראשונה". "ומה אשים בקופסא השניה?" שאל האדם. את כל רגעי הכאב והצער " אמר לו האלוקים. "את כל אותם רגעים של בדידות, את הרגעים שמשאירים בך הרגשה של אי נוחות, תניח בקופסא את המועקה והכאבים, את הבכי והייסורים, את כל החוויות הלא נעימות של חייך". "ואיך אדע להבחין בין הקופסאות? שאל האדם. " שתיהן אפורות ופשוטות". "ברגע שתתחיל למלא אותן בתוכן תדע להבחין ביניהן" הבטיח לו האלוקים. החל האדם את חייו. את כל רגעי השמחה והאושר הניח בקופסא אחת, ובשניה הכניס את רגעי הכאב והצער. במהלך השנים החלה קופסת האושר להשתנות, היא לא הייתה עוד אפורה אלא צבעונית, ועם כל חוויה שמחה נוסף בה עוד צבע ועוד דוגמא עליזה. אך קופסת הצער לא השתנתה מעולם, צבעה נותר אפור רגיל ומשעמם. הגיע יומו של האדם לעמוד בפני בורא עולם. כשהגיע לשערי שמים התבקש האדם להציג בפני האלוקים את קופסאותיו. הרים האדם את קופסת האושר הצבעונית, והנה היא כבדה, אבל משקלה לא הכביד עליו והוא יכול היה לשאת אותה אל לפני כיסא הכבוד ולהניח אותה לרגלי האלוקים. גם קופסת הצער לא הייתה כבדה, משקלה כאילו לא השתנה במשך השנים. פתח אלוקים את קופסת האושר והחל מפזר רגעי שמחה בהיכל. פיזזו רגעי האושר סביב האדם, והזכירו לו כמה מאושרים וטובים היו חייו שמח האדם בזיכרונותיו החיוביים והודה לאלוקים שגרם לו לאסוף אותם כל חייו. הגיע רגע פתיחת קופסת הצער.. התכווץ האדם במקומו, הוא לא רצה שאלוקים יפזר בהיכל את שעות הכאב של חייו, הוא לא רצה להיזכר בבדידות ובייסורים, במועקה ובכאבים. "פתח את הקופסא" הורה לו האלוקים. פתח האדם את הקופסא והביט לתוכה והנה היא ריקה. בתחתיתה פעור חור גדול. "אני מצטער " אמר האדם לאלוקים. "כנראה פגמתי בקופסא במהלך השנים. יש בה חור ודרכו כנראה ברחו כל רגעי הצער, אין לי שום רגע עצוב להציג בפניך". חייך האלוקים אל האדם. "הקופסא שלך אינה פגומה. ככה נתתי לך אותה - עם החור". האדם לא הבין. "קופסא עם חור? לשם מה?" אמר האלוקים. "לאדם קשה להתנתק מהרגעים של חייו, בין אם אלה רגעים של אושר או רגעים של עצב. מאחר ולא רציתי שתאגור את רגעי הצער, נתתי לך קופסא עם חור שדרכה יכלו רגעי הצער לצאת ולהעלם מחייך. לא רציתי שתישא את משא הכאב לאורך כל החיים, מספיק שחווית את הצער פעם אחת, אינך צריך לשוב לחוות אותו בשנית". "אם כך לשם מה בכלל נתת לי את הקופסא?" שאל האדם. "אין האדם יכול להימנע מהזיכרונות", אמר האלוקים, "הזיכרון הוא חלק ממהות האדם. בעוד שאני רוצה שאדם יזכור כל רגע משמח בחייו, אינני רוצה שיזכור כל פרט ופרט של הכאב - לכן קופסת האושר נועדה לאגור וקופסת הצער נועדה לשחרר את הכאב". אכן - זה מה שראוי לאדם לעשות - לזכור את הרגעים הטובים של החיים, ולשכוח את הרעים - אין טעם להתמקד בכאב - הוא מכביד ומגביל, בעוד האושר והשמחה מצעידים את האדם קדימה ומקלים עליו את החיים.

דורהל'ה אהובתי, מה אני אגיד לך, יש ימים כאלה, היתרון שלהם הוא שאחריהם באים ימים מוצלחים}{ חוץ מזה, למדתי ממך מילה חדשה, מטמר!! מטמר???? לא מוצאת חן בעיני המילה הזאת. בואי נמצא לזה שם חיבה. חיבוקים((((())))))

דורה היקרה אני יודעת איך את מרגישה ,אני מקווה שהעצירה הזאת שעשית לך והתבוננת בחיים שלך ובהחלטות שלקחת תגרום לך להרגיש שאת לא הולכת לאיבוד ושיש מטרה בחייך ושלדברים יש סיבה והם לא סתם מתרחשים כי בא להם כך ולכן כל מה שקרה וכל מה שקורה וכל מה שהולך לקרות נועד כדי לעשות אותך יותר ויותר מאושרת ברגע הנכון , ברגע שההיריון יגיע והוא יגיע ,אפילו אם נראה לך שזה רחוק ושאין סבלנות או כוח לעמוד בזה ברגע שזה אמור להתרחש זה כן מתרחש ומה שלא נעשה כדי להקדים או לזרז את התהליך זה לא יעזור כי זה לא הרגע הנכון , יש דברים שאפשר לקחת בכוח מהחיים ויש דברים שחייבים לחכות שהם יבואו אלינו מרצונם והיריון זה אחד מהם, זה לא תלוי רק בנו ואותי זה מנחם דווקא כי אני יודעת שאני עושה רק את החלק שלי והשאר ... יבוא מתישהו .. מקווה שלא תחכי עוד ושזה יפתיע אותך בקרוב ...ובינתיים קבלי חיבוק חם חם (((((((((((((())))))))))))) שלך , מיה

תודה. (גם לאלו שנתנו לי כתף לא דרך הפורום). משהו נפל עליי ולאט לאט זה יצא לי מהמערכת. זו לא הפעם הראשונה שמשהו גורם לי להביט על החיים שלי ולחשוב איך לעזזאל התגלגלתי לפה (מיהל'ה, אני דווקא מאלו שהתגלגלו. חבל אבל אמת). וכל החום שלכן הפשיר לי קצת את היסורים. יש לי הרגשה שההורמונים הללו, כפי שכבר טענתי פה פעם, משגעים אותי. בלי שום כפל לשון. כמו בגיל ההתבגרות. שהיה דרך אגב כאוב מלא תלאובות. רגישות יתר, תהומות של דכאון. שיאים של היי, תכף אני אתלבט מה ללבוש למסיבה ואם ההוא יגיע או לא... מרגישה קצת אהבלה ככה מולכן. שויין, קבלו אותי כמו שאני בבקשה. בבקשה. שרוטה אבל סימפטית. יעבור לי, אוהבת ומאד מעריכה, דורה. נ.ב.- נינושקה- מטמר! דווקא מטמר! שם רציני כזה. מכובד. אחרת מה יש? קצל'ה? שרביט? הזה של הטכנאית? מטמר נותן לי להרגיש פחות ערומה שם.. שיש ריספקט לאבר המטומר...