כתבה מעניינת

הכאיב לי לקרוא, ואני פשוט רועדת מפחד לפעמים ממה שהעתיד יביא איתו :( למרות שפה יש הפי הפי אנד עם שלושה ילדים http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4352619,00.html

אכן תגובה מאוד מעניינת. מרשה לעצמי להעתיק להדביק כאן גם את אחת התגובות שמאוד מצאה חן בעיניי (ולא, לא אני כתבתי אותה....) ------------------------- 7. שאלה רצינית - גיל 33 זה באמת מבוגר? . (06.03.13): אני בת 31, אין לי עדיין ילדים, ולא מתכננת להיכנס להיריון בשנתיים שלוש הקרובות - אני צריכה להתחיל לדאוג? אין לי שום כוונה לוותר על ילדים... ------------------- תשובה רצינית אמא מטיפולים , מרכז (06.03.13): פריון הוא נושא מורכב וחמקמק... יש נשים שנכנסות להריון ראשון בקלות רבה בגיל 40, יש נשים שמתקשות להרות כבר בגיל 22, ויש את כל האופציות בין לבין... הבעיה העיקרית לנשים כמוך, שרוצות לתכנן את חייהן בלי לחץ, ובצדק לא מעוניינות להביא ילדים כשהן לא בשלות לכך, אבל גם לא לוותר על אמהות מהצד השני - הוא שהטבע לא יצר לנו "מד פריון" שיוכל לומר לנו בוודאות מהי דרגת הפוריות שלנו בכל רגע נתון. הדרך היחידה לדעת עד כמה את פוריה היא לנסות להרות. ועוד נתון מעניין: גם אם הרית מאוד בקלות פעם אחת, זה לא אומר שלא תתקלי בקשיים כשתנסי להרות בשנית. זה מה שקרה לי, קוראים לזה "אי-פריון משני" וזה הרבה יותר נפוץ ממה שחושבים. לכן אין תשובה פשוטה לשאלתך. זה תלוי מאוד גם כמה ילדים תרצי ללדת. אם את מסתפקת בילד אחד, את יכולה להמתין עוד שנתיים-שלוש, מתוך ידיעה שאם חלילה יהיה לך קושי עדיין נותר לך מספיק זמן להתמודד איתו ולהגיע לפחות להריון אחד שיסתיים בלידת תינוק. לעומת זאת, אם את מעוניינת בשלושה-ארבעה ילדים, לחכות עכשיו עד גיל 33-34 כדי להתחיל זה כבר קצת הימור. לא אומר שלא תצליחי... אני מכירה מישהי שהתחילה בגיל 37 ויש לה 4 ילדים שנהרו ללא שום קושי, אבל זה כבר סוג של מקרה קיצון. לשיקולך. אני לא אוהבת שמלחיצים נשים סתם, אבל מאידך גם עצימת עיניים לעובדות ביולגיות בסיסיות אינה רעיון מוצלח. הנתונים הסטטיסטיים מראים כי פריון האשה מתחיל לרדת כבר בגיל 27, נפילה נוספת בפריון נהוג לייחס לגילאים 35, 40 (שלאחר מכן הסיכויים נחשבים כבר נמוכים), ו-45 שנחשב כגיל סיום הפריון. זו הסטטיסטיקה, ותמיד יש מי שינצח אותה, אבל אף אחד לא יכול להבטיח לך שזו תהיה את.

מה שקורה לי בדרך כלל כשאני קוראת את כל הכתבות האלה, זה שאני ממש מתכווצת. קשה לי מאוד, מאוד. אמרתי את זה בפעם הראשונה שכתבתי פה. איפה הייתי ועל מה חלמתי? אני אישה חכמה, משכילה, נבונה, רגליים על הקרקע, הייתי בכל העולם... אבל על הנתון הזה , לא עליתי? חשבתי שכולם מגזימים. שזה ממש בסדר ללדת אחרי גיל 35. זה מוזר מאוד איך זה קרה. מצד שני... לא מצאתי את הגבר שלי, ממש לא. אני חושבת שבזמן שהייתי עוד בחיפושים, אם הייתי ב א מ ת מודעת לשעון הביולוגי - אני חושבת שהיה קורה לי משהו נוראי. ממילא בשנה לפני שפגשתי את בעלי קרסתי כבר מרוב עצב, בדידות וצמאון לאהבה. אף על פי שאני מצליחה, חברותית, נאהבת ועולמי עשיר מאוד. אהבה לא הייתה לי שנים. מה שאני מנסה להגיד, מצד אחד קורע אותי לגזרים שעברו לי השנים הפוריות. מצד שני, ממילא לא מצאתי את שאהבה נפשי. לא יודעת מה היה קורה לו כם הייתי יודעת. בכל מקרה, כן אני יודעת, זה מיותר כל זה. פשוט כואב. אי אפשר להתגבר על הכאב הזה, רק להתמודד איתו. כמו שאי אפשר להתגבר על מות הורה . זה הדבר היחיד שעברתי שאני יכולה להשוות למה שאני עוברת עכשיו.

בהחלט ככה מעניינת ששוה לכל מי שעוברת טיפולי פוריות לקרוא אותה מיטל