שאלה אישית מאוד!!

שלום לכל בנות הפורום, מקווה למצוא אצלכן את התשובה לשאלה שמטרידה אותי מאוד. חייבת לדעת האם זה רק אצלי או שכך מתנהגים רוב הגברים . אז ככה: אני חיה עם בן זוג, ואנו מנסים להביא ילד לעולם. בן זוגי אדם טוב לב, ג'נטלמן, מנומס, ישר ואמיתי. בן זוגי גרוש ויש לו 2 ילדים בגילאי העשרה שלא חיים איתנו (אלא עם אימם). בן זוגי מאוד רוצה להקים משפחה חדשה - איתי. הוא אוהב אותי אהבה עזה. אני רווקה ללא ילדים. לי ולבן זוגי אין שום בעיה רפואית. כל הבדיקות תקינות לחלוטין (גם צילום הרחם). הבעיה שמפריעה לי מאוד - זה שיש לי הרגשה שבגלל שבן זוגי כבר אבא לילדים, הוא לא *מרגיש* מה שאני מרגישה בעקבות חוסר ההצלחה - עדיין - להכנס להריון. למרות שהוא מאוד מאוד מאוד רוצה ילד משותף איתי ואפילו שניים, הוא לא מרגיש *עצב תהומי* כמו שאני מרגישה כשהווסת מגיעה. הוא מחבק אותי, מעודד אותי אומר שנעשה הכל כדי להוליד ילדים, אבל בזה זה מסתכם מבחינה רגשית. וכל הזמן אני שואלת את עצמי האם - אם לא היו לו ילדים והוא עדיין לא היה אבא - הוא היה מגיב אחרת? אני חייבת לדעת - האם בני הזוג שלכם מתנהגים אחרת? האם אתן מרגישות שהם עצובים *בדיוק בדיוק* במידה שאתן עצובות - או שגם הם רק מסתפקים בליטופים בעידוד , אך "השמיים לא נופלים עליהם" כשזה לא מצליח? בבקשה תשובות מכמה שיותר בנות יקרות.

שלום לאחת, קראת את הספר "גברים ממאדים ונשים מנוגה" אם לא, תקראי...ואם כן אז התשובה לפנייך. כמו בכל תחום בחיים אנחנו הנשים שונות מהגברים ובטח ובטח בקטע הריגשי...תמיד אמרתי שכל עוד הגבר לא יכול להיכנס להריון כמה שלא ננסה להמחיש לו מה עובר עלינו הוא לא ממש יכול להבין וזה הטבע.... גם כשלנו לא הולך אז התשובה של בעלי זה "אלו החיים" שאני לא סובלת לשמוע את זה..כמה רגישים שלא יהיו זה לא אותו הדבר מאיך שאנחנו מרגישות ואני כבר השלמתי עם זה בהרבה תחומים....לכן את מוזמנת להיות כאן איתנו ולחלוק איתנו כי אנחנו בטוח באות מאותו המקום ומבינות הכי טוב... שיהיה בהצלחה!!! רומי

שלום לך, מבינה אותך לחלוטין, אף אחד לא יכול להרגיש מה שאנחנו עברות או מרגישות, גם אם אומרים לנו, "יהיה בסדר הכל בזמן שלו או: "זה עוד יגיע" עדיין כל מילות העידוד בעולם לא מגיעות למה שאנחנו בעצם חשות בשלבים הקשים כל כך. וגם לגברים עצמם, הם לא מרגישים את תחושת הנשים כמונו, וזה טבע העולם, להם יש תחושות אחרות משלנו, מדברייך ההבנתי שבן זוגך מאד אוהב אותך, אך שוב... הוא אינו יכול לחוש את תחושותייך וזה אינו קשור למצב שבו יש לו ילדים מנשואים קודמים, פשוט הגברים מגיבים קצת אחרת מאיתנו, כי הם לא עוברים את זה כמונו, אבל.... עצם העובדה שהוא מחבק אותך ומעודד ואמר לך, שאתם תעשו הכל כדי להביא ילדים לעולם זה אומר הרבה, עצם העובדה שהוא איתך לכל אורך הדרך, מראה עד כמה הוא בן זוג תומך ואוהב, חוץ מזה המון גברים לא ממש יודעים מה לעשות במצב הזה ואיך בדיוק להגיב, אבל מה שחשוב שהוא איתך ומלווה אותך בקשייך, וכך גם בעלי, לא תמיד הם יודעים איך להתנהג וגם אנשים מסביבינו, לא תמיד יודעים איך להתמודד מולנו שלנו עדיין אין ילדים, והם מרגישים נבוכים. אז... כך שאין לך מה לדאוג, כל עוד בן זוגך נמצא איתך והוא בן זוג תומך שמוכן לשתף פעולה בכל הבדיקות ובכל הפגישות אליהם אתם הולכים, זה בעצם העיקר. שיהיה בהצלחה. נטלי.

שלום לאחת, בעלי לא היה נשוי לפני ואין לו ילדים שאינם שלי. וגם אני יכולה להגיד באופן חד משמעי שהיחס שלו לטיפולים ולאי-הפריון היה שונה מאוד מהיחס שלי. בתשובות השליליות השמים בפירוש לא נפלו עליו כמו שנפלו עלי, למרות שהוא רצה את ההריון המיוחל כמוני. אבל אצלנו אפשר לומר שבאופן כללי סוגי האישיות שלנו שונים מאוד - אני הייתי פריקית אמיתית של שליטה, תכונה שמאוד מכבידה כשסובלים מאי-פריון, והוא ממש לא, כלומר כל פילוסופיית החיים שלו, שקרובה יותר ל"מה שצריך לקרות יקרה, מתי שהוא צריך לקרות" - פשוט שונה משלי, או לפחות ממה שהייתי אז. אבל כפי שאת אמרת, זו שאלה מאוד אישית, כל אדם הוא עולם ומלואו, ואני באמת לא יכולה לדעת אם במקרה של בן זוגך הסיבה לכך שהוא נראה לך "פחות לחוץ" היא בגלל ש: א. הוא לא באמת פחות לחוץ ממך, אלא רק מביע את רגשותיו בצורה שונה ממך; ב. הוא פחות לחוץ מתוך השקפת עולם כללית דטרמיניסטית יותר; או ג. שהוא באמת לחוץ פחות כי יש לו כבר ילדים משלו. הדרך היחידה לדעת מה באמת המצב אצלו היא לדבר איתו על זה. אבל להזהר לא לבוא אליו בטון מאשים, כי אז תכניסי אותו לעמדת התגוננות ולא בהכרח תקבלי את התשובה האמיתית. עדיף להציג את השאלה בצורה לא-שיפוטית עד כמה שאפשר, כלומר לתת לו מראש את ההרגשה שכל תשובה שלו תהיה לגיטימית מבחינתך, כי היא אכן לגיטימית: גם אם באמת יסתבר שחששך מוצדק, כלומר שהוא באמת קצת פחות לחוץ ממך כי כבר יש לו ילדים, זה לא הופך אותו לאדם רע. ובכל מקרה, עדיין חשוב שתהיו מסוגלים לדבר על זה בפתיחות, על מנת שהוא יוכל גם להבין ולהכיל את תחושותייך הקשות מול הקושי להרות - מה שהוא לא יוכל לעשות אם "תדחקי אותו לפינה" בכך שלא תתני לגיטימציה גם לאופציה ג. מאחלת לך שבקרוב הדילמה הזו פשוט כבר לא תתקיים יותר כי את תהרי... אבל גם שתוכלו לדבר על הנושא בפתיחות. בהצלחה!

שלום לך אחת מה אני אספר לך על בן זוגי שלי ? אנחנו בטיפולי IVF כמעט שנתיים ויש לנו ילד ואנחנו נשואים כבר חמש שנים וחצי ואנחנו אוהבים אחד את השני אבל כשזה נוגע לטיפולים או לענייני ילדים הוא בעולם אחר שלא קשור למה שאני עוברת בשום צורה .זה מתחיל ברגע שאני מקבלת ווסת ומתייעצת איתו מה דעתו שנתחיל עוד טיפול ? הוא מגלגל את העיניים, והופך את השפתיים ועושה הבעה כזאת שמשמעותה לא יודע ולא איכפת לי ותעשי מה שאת רוצה ...,וזה נמשך בבדיקות לפני תחילת הטיפול שאני עושה כמו U.S ובדיקות דם הוא לא שואל כלום ולא זוכר אפילו אם זה היה היום או אתמול(הבדיקות) שלא לדבר על לשאול אותי איך היתה הנסיעה?אם הגעתי בזמן?אם התייחסו אלי יפה ?אם כאב לי בבדיקות ?מה התוצאה של הבדיקות? כלוםםםםםם עד שאני מאבדת סבלנות ומתחילה לספר לו מתוך רצון לשתף מישהו במה שעובר עליי לא יכולה להתאפק יותר, נואשת, משבעת לקבל תגובה חיובית או תשומת לב או עידוד וגם אז הוא לא מקשיב ונותן לי תחושה שאני מדברת יותר מדי או היסטירית יותר מדי או שאני מגזימה ....... וזה נמשך יקירתי גם בשאיבה כשכל מה שמעניין אותו כמה זמן זה יימשך והאם הוא יכול ללכת לעשן ולשתות קפה ואחר כך הוא רץ לעבודה ..... לא משנה כואב לי לא כואב לי כשאני יוצאת מחדר הטיפולים אני נתקלת בקיר של תחושת ניכור ..... ולפעמים גם אין לו סבלנות לשבת עם מנהלת המעבדה לשמוע פרטים על תוצאות השאיבה .....ואני לא ישנה לילות כדי לחשב מה יהיה וכמה יהיה ואת חושבת שלמחרת הוא שואל כמה הפריות יש ??? כלוםםםםםםםםםם עשיתי ניסוי בפעם האחרונה מנהלת המעבדה התקשרה למחרת השאיבה בשעה שמונה וחצי בבוקר כדי לומר לי שיש לנו שני עוברים מופרים להחזרה .....ורציתי לראות מתי הוא ישאל אז לא סיפרתי לו במשך כמה שעות וזה היה יום שישי והיינו בבית כל היום ...יום שלם עבר יום שלם ובערב הוא שואל אותי: למה לא התקשרה זאתי ?????? הייתי המומה לגמרי .....לא משנה עכשיו אני אספר לך מה אני עוברת ביום ההחזרה : הוא קם בבוקר מקטר על השעה המוקדמת, בקושי עוזר לי להכין את הילד לגן וזהו..... הוא נוהג עד לבית חולים מוריד אותי רק כדי שאני אגיע קודם ושיראו שהגענו והולך לעשן ולשתות עד שאני מתקשרת לו לפלאפון לחפש איפה הוא כי הרופא מחכה לנו .....את חושבת שהוא מחכה איתי או מנסה לנחם או לעודד או לומר משהו ? איכפת לו בכלל ? אחרי ההחזרה הוא שוב עוזב אותי לבד והולך עד שאני מתקשרת שהגיע הזמן ללכת הביתה ..... והוא אפילו לא טורח להביא את הרכב הכי קרוב לכניסה של בית החולים ולכי תדעי כמה מרחקים אני צריכה ללכת בחניונים עד שאני מגיעה לרכב שלנו..... ובבית אחרי החזרה ועם ילד שצריך להרים ,להלביש, להאכיל, להחליף, לקלח, לשחק, ולהרדים.......... לבד ............למרות שהבעל עצמאי ויכול לקחת חופש מתי שהוא רוצה.. ועוברים שתים עשרה הימים או אצלי זה בעצם ארבע עשרה ימים בדיוק שבועיים, בשבועיים האלה אני עוברת את כל סוגי הרגש שיש בעולם מהקצה עד לקצה השני פחד,בדידות,כעס, שעמום, הזמן לא זז, פעם אני מרגישה שזה הצליח ופעם אני מרגישה שהנה אני עוד מעט מקבלת מחזור, פעם אני שמחה ופעם אני מתפרקת ומתרסקת לרסיסים, פעם אני עייפה ופעם בא לי לצאת או לבלות או לראות אנשים ..... או בני אדם .......כי אני לא עובדת ואם אני לא יוזמת בילוי יכול לעבור לו שבוע או שבועיים בלי שאני אראה בן אדם מבוגר נורמלי שפוי אחד......ואיפה הבעל היקר שלי מכל זה ? הוא לא שואל : מה עשית היום ? איך היה היום שלך? איך את מתמודדת עם הסיוט הזה? כלוםםםםםםםםםם. וכשמגיע היום הגדול שבו אני מקבלת מחזור או עושה בדיקת ביטא וזה יוצא שלילי אין עם מי לדברררררררררר הוא האחרון שיודע והוא לא אומר כלוםםםםםםםםםםםםם ולא עושה כלוםםםםםםםםםם לא מחבק לא מלטף לא מנחם לא מנגב לי את הדמעות, ולא אומר שום דבר רק מראה שוב את ההבעה של לא יודע לא יודע לא יודע ..... ואני מזמן הפסקתי לבקש כי הוא יודע מה אני מצפה ממנו שיתנהג בכל סיטואציה אבל הוא בוחר להתנהג כך ........ אז תעשי לי טובה הבן זוג שלך נשמע לי מלאך .. תקבלי את מה שהוא נותן לך תיהני מזה כי זה המון ולא משנה אם יש לו ילדים או אין כי יש כאלה שאין להם ומתנהגים פחות מכך הרבה פחות מכך...... אז שיהיה לך בהצלחה .

מיה יקרה, קראתי את התיאור הנוגע ללב, אם לומר ת'אמת, ואם יורשה לי (ויורשה לי!) לשאול - חשבת פעם לספר לו מה את מרגישה? אולי הוא לא מודע לכל מה שכתבת? אני מאמינה שאם פעם אחת תוציאי הכל הוא ייעשה תפנית חדה.. אני זוכרת שבאחת ההזרעות הראשונות, היה יום שישי והייתי אמורה לקבל כל רגע טלפון מהאחיות עם תוצאות הבטא, ומהבוקר הייתי על סף התקף-לב מהמתח, והאדון אפילו לא חושב על זה... עד שקיבלתי את הטלפון הארור עם השלילי הנורא, והוא אפילו לא שאל מי התקשר... ושמרתי בבטן עד שאחרי הצהריים אירע הפיצוץ (פצצה גרעינית כמעט), בכיתי והתפרצתי עליו עם כל מה שהרגשתי, ומאז - הילד נהיה בובהל'ה. כל מטר שאני זזה הוא מתקשר לשאול, לתמוך וכו'... אז אולי תנסי את הפטנט? בהצלחה, עדייה.

היי אחת.. טוב כמו שאנו יודעות שנשים הן יותר רגשניות. ואני אומר לך משהוא מאוד חשוב. שהגברים מבטאים את הרגשות בצורה מאוד שונה מאיתנו. אני למשל,כאשר אני כועסת,אני בוכה, בכל המקרים בוכה\הדמעה זולגת לי מהר\ גם כאשר אני שמחה,צוחקת בוכה בעלי כאשר הוא נהיה עצוב,הוא מפני הכל בפנים\זה לא שהוא לא רוצה להראות את העצב,אלא כדי לא להחמיר את מצבי\ואני שמה לב לזה כאשר הוא מתנהג בצורה שונה מההתנהגות הרגילה...לפי שפת הגוף שלו אני יודעת איך הוא מרגיש.\למשל אם הוא שם יד מאחורי הראש\או כאשר הוא מקוצץ את הציפורניים בשיניים,או שכאשר הוא רועד,או נהייה חיוור..וכל גבר שונה מהאחר. ועוד משהוא חשוב. אני עברתי 5 טיפולים\ כך שבשני הטיפולים הראשונים\ כאשר קיבלתי ווסת בכיתי כמו ילדה קטנה,התחלתי להבכות בקול רם, בשלב הזה הוא חיבק,ליטף,ניחם, אבל עושה הכל כדי לא להחמיר את המצב,אם הוא יתנהג כמוני אז זה יהיה כמו לוויה.למרות שאני יודעת שהוא מת לבכות\אבל לא מרשה לעצמו כדי לא להחמיר את מצבי וכמו שאני אומרת תמיד "שהבכי הכי הכי כואב הוא הבכי בלי הדמעות". עכשיו בטיפול 3,4,לא בכיתי לא צעקתי לא כלום, ואז ההתנהגות שלו היתה שונה מזאת של שני הטיפולים הראשונים ..למה? הבנתי מזה, שאם אני צועקת יותר הוא מחבק יותר,אם אני בוכה יותר הוא כואב יותר,ואם אני צועקת פחות הוא מחבקת פחות\ ההתנהגות שלו תלויה בעוצמת הכאב שיש לי. וכן הוא מעלה את השאלות... למה ?? מה הבעיה?? למה לא נקלט??? אלוהים מתי יהיה לנו ילד??? הוא מתוסכל מזה שאני עדיין לא מצליחה להרות,למרות שאין לי ברוך השם בעיות.אז תמיד אומר למה למה למה??.. אפילו הוא כועס כאשר הוא רואה אותי נהיית אדישה. מאמי ההתנהגות של בעלך היא רגילה ושוב כל אחד שונה מהאחר בצורת ההתנהגות.

זה טיפה שונה. בשני ההריונות הראשונים היינו צעירים ונראה היה שבעלי מסכים להיות אבא, וגם הלך בקלות הפעם זה ממש שלו, וכשהיה לנו הריון כימי הוא זה שלקח קשה, והוא גם דוחף ועושה ומתקשר לרופא לברר, אפשר לומר שזה של שנינו. חוץ מזה הוא טיפוס אופטימי ולא לחוץ כמוני, ולכן התגובות שלנו שונות, גם אם התחושות דומות.