אחרי ניתוח ביופסיית אשכים אין זרע

בעלי רוצה שנעשה תרומת זרע ואני לא חושבת שאני מסוגלת לחיות חיים כאלו אני מרגישה שכל עולמי התהפך וכל הרעיון היפה של להביא ילד כפרי אהבה של זוג אינו בא לפועל. היתי שמחה לשמוע אנשים שעשו תרומת זרע איך זה השפיע עליהם האם הצליחו מבחינת זוגיות למי הם סיפרו? מעט עידוד לא יזיק כי מרגע שקיבלנו את הבשורה הדמעות לא מפסיקות....

גם אני באותה קלחת.....אמנם יש זרע אבל עשרות טיפולי פריון שמעולם לא הצליחו אז החלטנו אחרי לבטים על תורם. אין לי מידע ש'אחרי' אלא רק יכולה בשיתוף התחושות של 'לפני'. ההחלטה גובשה לאחר כלשונות כואבים וזמן כל כך ממושך שלא הניב תוצאות. אמנם המחשבה על תרומה וכל השלכותיה היא כואבת בלשון המעטב, אבל המחשבה שלא יהיו לי ילדים כואבת יותר. לא קל לי, לבעלי יש יותר השלמה, אבל איכשהו אנחנו עכשיו בתהליך הסתגלות. אני עוברת תקופה מאוד סבוכה מבחינה רגשית. יש לי הרבה עצב ומחשבות רעות, שמה לעשות, הן חלק מתהליך כל כך קשה וזה כל כך טבעי! לפני תרומה חייבים להשלים, לבחון, להרגיש ולראות אם באמת זה נכון לכם. אן ההחלטה היא לא שלימה, אני חושבת שזה לא פייר כלפייך ובטח שלא כלפי משפחתך העתידית. עם זאת, אני מאמינה שכשהילד/ילדה/ילדים ייצאו לאוויר העולם, משהו יתרכך ויביא את האושר המיוחל. אני מקווה שהאושר הפרטי שלכם כמשפחה נמצא ברגעים אלה ממש בדרך אליכם. אין לי תשובות חכמות יותר. הלוואי שהיו.

גם לבעלי יש צורך בניתוח הוא עשה ניתוח אחד ונמצאו מעט תאי זרע אבל מספיק בשביל 3 עוברים העניין הוא שהסתבכתי בגרוי יתר + אישפוז של שבוע בבית חולים אז נאלצו להקפיא את העוברים אחרי 2 החזרות שלא הצלחו אנחנו ממתינים לטיפול הבא במידה ולא יצליח הפעם נאלץ להמתין חצי שנה בין טיפול אחד לשני בעלי ואני רוצים מאוד ילדים אבל כרגע קשה לנו לחשוב על תרומת זרע בהצלחה לעולנו

אמנם אני לא בדיוק במצבך, אבל אותה שאלה של מה יהיה או מה היה קורה אם הייתי צריכה להביא ילד לעולם מתרומת זרע עלה בדעתי אין ספור פעמים. אמנם בן זוגי 'רק' קשר את צינורית הזרע שלו, אבל ההשלכות כמעט הביאו אותי בפעם הראשונה שרצינו ילד ביחד לחשוב ברצינות אם נוכל להתמודד עם תרומת זרע, רק בגלל שלא רציתי לעבור את המסכת הנוראית של טיפולי הפריון וה IVF המלאים. בסופו של דבר החלטנו (ויותר נכון החלטתי בתוכי) כן לנסות לעבור את התהליך כי כל כך רצינו ילד משותף, בעל 'קוד גנטי' שלנו ולא של מישהו זר. אני יותר מיכולה להבין את השבר הגדול. החלום הפשוט והטבעי כל כך של להכיר בן זוג, לאהוב אחד את השני, לרצות להביא ילד משותף פתאום לא רק נגוז בבת אחת, אלא חוטף בוקס בקרביים... כשהחלטנו כן לעבור את התהליך, זכינו בסופו הלא כל כך פשוט בבן יקר ומקסים. היום אני שוב שואלת את עצמי ושאלתי גם את בן זוגי, מה יהיה אם הייתי אומרת לגבי הילד הבא שאני לא רוצה לעבור את הטיפולים שוב? מה יהיה אם ארצה תרומת זרע? ואני לא באמת רוצה. אני כל כך רוצה ילד גם שלו. בעיקר כשאני רואה היום את הדמיון המדהים בן ילדי לבינו. אבל שאלתי בכל זאת מה אם? הוא אמר לי שיהיה לו מאד קשה. אבל היפוטתית הוא לא יתנגד. הוא יודע עמוק בפנים שיאהב גם ילד שאינו פיזית שלו. אלה שאלות קשות. ואת צריכה להתמודד עם בן זוגך ביחד איך מקבלים את העניין, אם כן, אם לא, אם כן אז איך? לא פשוט בכלל. לדעתי, הכמיהה המשותפת לילד תגבר על הקושי בהכרה שהוא רק 'חצי' גנטי שלכם. והאהבה לילד תהיה משותפת, וגדולה, ושווה. ככה ההרגשה שלי.... שיהיה בקלות עד כמה שניתן, את מוזמנת להמשיך ולשתף, נועה.