שלום אני חדשה פה ורק רציתי לשתף אתכן

אנחנו מנסים המון זמן ללא הצלחה. כשנה מאז שהתחתנו גיסתי הביאה תינוק והיה לי מאוד קשה כי בעיקר אף אחד לא ידע על הסבל שלי. אני פשוט הייתי בוכה בחדרי חדרים שאף אחד לא ידע חוץ מבעלי. בעלי גם היה מספר שאני לומדת וזה למה עדיין לא התברכנו בילדים. מה שהקשה עלי הוא גם לא היה מוכן לבוא איתי לטיפולים בטענה שאני לומדת. איזה צחוק במקום שאני אגיד את זה. בקיצור לא עשינו טיפולים ובמשך 6 שנות נישואים עם עליות ומורדות הריתי פעמיים הריונות ספונטנים ושניהם נפלו לי. התחלנו טיפולים לפני כ8 חודשים ללא הצלחה. עכשיו גיסתי השנייה עוברת טיפולי הפרייה ואני כל רגע חושבת מה יהיה אם היא תהרה? איך אני אתמודד שוב עם הסיוט הזה? ואם היא תהרה לפני למה זה מגיע לה ולא לי? למה דווקא היא שהיא חילונית גמורה ולי לא שאני מקפידה על הרבה מצוות? בקיצור אני מנסה להתרחק ממנה כדי שלא יכאב ולא לדעת מתי השאיבה וההחזרה. רק שחמתי דואגת להגיד לי, בלי כוונה רעה. אלא מתוך אמון והכרה בבגרותי. אוף כמה שזה כואב לדעת מתי ההחזרה ומתי כל דבר שקורה לה. עכשיו אני חושבת מתי היא יכולה לבצע בדיקת דם ועוד ועוד... לילה טוב

אנחנו כאן כל כך יכולות להבין אותך, התחושות שאת מתארת כל כך מובנות ומוכרות, שזה פשוט לא יאומן כמה אנחנו צריכות לעבור רק בכדי להביא ילד לעולם. כל התהליך הזה ממש לא קל לאף אחת מאיתנו. מה שאני יכולה לאמר לך שכל מה שאת מרגישה נורמלי לגמריי, אל תאשימי את עצמך, אל תתני לעצמך להרגיש אשמה, כי את לא. אם את מרגישה צורך להתרחק מגיסתך, הגיוני לגמריי. את יכולה לדבר עם חמותך ולבקש ממנה שלא תספר לך פרטים על גיסתך, אוליי באמת עדיף לא לדעת. את צריכה לעשות מה שיהיה הכי טוב והכי מרגיע עבורך, גם ככה את עוברת תהליך לא קל מאחלת לך מכל לבי שתהרי בקרוב ושהסיוט הזה יגיע לסוף טוב ומתוק גמר חתימה טובה וצום קל

אני ממש מבינה אותך ויודעת היטב מה את עוברת כי גם אני עברתי בדיוק את מה שאת עוברת אבל להבדיל ממך בעלי תמיד אבל תמיד היה איתי בכל טיפול או בדיקה. גם אני לא סיפרתי לאף אחד (מלבד הוריי) על כל התהליך והטיפולים האיומים וכל הזמן המצאתי תרוצים, ואף אחד לא שם לב לכלום כי התאמצתי כל כך להסתיר זאת מהסיבה שלא רציתי שירחמו עליי וכל הזמן ידאגו לי וישאלו אותי כל מיני שאלות. גם במשפחתי היו הריונות מסביבי: אחותי, גיסתי וחברותיי וזה פשוט גמר אותי נפשית, אבל החלטתי לעבור את זה ולקחתי את עצמי בידיים, ניסיתי בכל כוחי להתרחק מכל אשה שהיתה בהריון או עם תינוק ושנאתי את כולן אפילו את אחותי ולא הצלחתי להתגבר על זה. מצב מאוד מאוד מאוד מאוד קשה, אנ מודה. אבל לבסוף נקלטתי להריון ברוך השם וילדתי בן. אני מאחלת לך בהצלחה וגמר חתימה טובה.

בעלי כל כך קשור למשפחה שלו שלהתרחק מהם נשמע כמו מדע בדיוני. למשל יום הכיפורים המתקרב עלינו לטובה. הוא היה בטוח שהוא רוצה להיות אצל אמא שלו כי הוא רגיל לאוכל שהיא מכינה לכיפור והיה סבור שלי קשה לבשל ולכן שנינו נלך לשם. אני לא ממש מאשימה אותו כי כל שנה התפצלנו להורינו. השנה החלטתי שאני רוצה פרטיות ולהתרחק מכל המשפחה כולל שלי. בקיצור, ניסיתי לשכנע אותו לא היה קל. עד שהוא שאל אותי בצחוק מתי תהיי אשת בית? קיבלתי קריזה כי הרי אני רוצה להישאר בבית ואתה רוצה את אמאל'ה! ואז הוא השתכנע... לא קל להיות בסביבת נשים הרות זה מובן מאוד אפילו אם זו אחותך שאת כל כך אוהבת וקשורה אליה. אני זוכרת שהייתי במשבר ופתאום גיליתי שאחותי שהיו לה אז 5 ילדים שהיא בהריון. לא יכולתי לעצור את הדמעות, הרגשתי שהיא תקעה לי סכין בגב ומה שהכי עיצבן אותי שהיא טענה שזה לא היה מתוכנן וכביכול הרופא שלה אשם כי עבד עליה עם הכדורים. ישר עניתי לה שאין דבר כזה שאם היא באמת רצתה להימנע מזה אז הייתה נמנעת. היא הייתה ההולכת ואומרת שהקדוש ברוך הוא נותן למי שלא רוצה ולמי שרוצה לא. מין קטע כזה של להיצטדק. כמה טוב שאנחנו פה אחת לשנייה. הבעל לא מבין ואומר שלכולן יהיה בסוף. לאחת מוקדם יותר ולשנייה מאוחר יותר ושאני לא צריכה לדאוג. שיהיה לכן גמר חתימה טובה