דילמה

חשבתי על משהו. אני אוהב להיות בשליטה, אני אוהב לקבוע את המצב, לא אוהב להתנדנד תלוי באוויר. אבל הבעיה כשמישהו "קל להשגה" ולא צריך לרדוף אחריו או משהו, דווקא אז אני מתרחק או מרחיק. כאילו דווקא ה"קשה להשגה" גורם לי לרצות אותו יותר. מישהו ציין את העובדה הזאת בפניי, עוד אחד ש"בשליטתי". למה זה ככה? אני כאילו מעדיף לדחות מאשר להידחות, ומי שכן רוצה אותי, מאיזושהי סיבה, אני מתייחס לא יפה.

שלום בן 22, הדילמה שאתה מציג ניתנת להבנה בשני רבדים (לפחות). במישור המאקרו-חברתי, כולנו מחונכים מגיל צעיר מאוד להישגיות בכל התחומים ועל כן בהחלט ייתכן שנעריך יותר את מה שקשה להשגה ונזלזל במה ובמי שקל להשגה. במישור הפסיכולוגי, דחייה שיטתית של מי שמעוניין בנו ומשיכה אל מי שאינו מעוניין בנו עלולה לעורר סימני שאלה לגבי מידת קבלתנו את עצמנו: מי שאינו מעוניין בנו עלול להיתפס באופן תת-מודע כמי שנותן לנו אישור על הדימוי העצמי הנמוך שלנו, ולעומת זאת, מי שכן מעוניין בנו עלול לעורר בנו, שוב באופן בלתי-מודע, ספקות בקשר לעצמנו (מה לקוי בו שהוא מעוניין דווקא בי?) - כל תחושת האתגור וההישגיות הולכת לאיבוד. אין פירושו של דבר שצריכה להיות התאמה מלאה בין מי שרוצה אותנו ובין מי שאנו רוצים אותו, אך כשאתה מעוניין כמעט אך ורק במי שקשה להשגה ודוחה כמעט את כל מי שקל להשגה, אתה אומר משהו על יחסיך עם עצמך, בבחינת "אינני מעוניין להיות חבר במועדון שרוצה לקבל אותי כחבר בו". אולי הקישור הבא יעורר בך קצת יותר תובנה לתופעה זו: http://www.zarut.com/shrink-friendly/a22.asp . לצערנו, התופעה נפוצה לא רק בתחום הרומנטיקה והמיניות אלא גם בעולם העבודה והלימודים, ועוד הרבה יותר כשמדובר בטיפול. לעיתים אני מוצא את עצמי נלחם בנטייה הטבעית שלי כמטפל להיות מקבל ואוהד כלפי מטופל מסוים, כי אני יודע שאם אתמיד בכך הוא ייעלם, ודווקא כאשר אני אמלא את תפקיד הקשה להשגה, הוא יעריך את הטיפול יותר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.zarut.com/shrink-friendly

אממ.. הפסדתי הרבה חברויות עם אנשים כי הם לא היו "מקובלים" או "יפים". תייגתי אותם. תמיד הייתה לי השאיפה, בעיקר ביסודי, להיות חלק מהמקובלים. יכול להיות שעדיין, בגילי, למרות שזה נשמע אבסורדי, עדיין יש לי השאיפה הזאת?