שאלה מסקרנת.

הרבה זמן מעסיקה אותי השאלה הזאת. כי הרי הפסיכולוגיה מניחה שמשיכה לאותו מן אינה דבר מולד, אלא נרכש, וכל פסיכולוג (ע"פ השקפת עולמו ודעתו המקצועית אני מניח) מחליט אם לראות לנכון, או לא, הומוסאקסואליות. אז אם כמו שהפסיכולוגיה מניחה, הדבר אכן נרכש, אני מניח שיש סימפטומים, סיבות וגורמים שנותחו ע"י הפסיכולוגיה והן שמרכיבים את ההנחה המקצועית נכון? אז פסיכולוגים, שמהורים באותם גורמים וסיבות, יפעלו כמיטב על מנת שילדיהם לא יזכו במשיכה הנרכשת לא ?? ולכן השאלה המתבקשת, האם בנים של פסיכולוגים (אחד, אחת, שניהם) יכולים "לצאת" הומואים??

שלום בן אדם התפיסה המקובלת בקרב פסיכולוגים כיום היא שמשיכה כלפי בני מינך היא מולדת ולא נרכשת. בברכה מיכאל

שלום אחד שמסתובב, בניגוד למה שמיכאל כתב כאן, אין הסכמה - בוודאי שלא רישמית - על כך שהומוסקסואליות היא מולדת. ההסבר הגנטי שפורסם בזמנו בקול תרועה ואומץ בחום ע"י הקהילה ההומו-לסבית הופרך ולהפרכה זו ניתן הרבה פחות פרסום. קיימות תיאוריות פסיכולוגיות שונות, שניסו לתת הסברים סביבתיים להומוסקסואליות, אך בלתי-אפשרי למנוע התפתחות הומוסקסואליות על סמך הסברים אלה. רוב ההסברים מוצעים בדיעבד ואין להם תוקף ניבויי. במילים אחרות, גם אם נניח לצורך העניין שהקומבינציה של אם שתלטנית ואב פאסיבי או נעדר אחראית להומוסקסואליות, עדיין נוכל לראות שחלק גדול מהסטרייטים גדלו באווירה משפחתית כזו ולא הפכו להומוסקסואלים, אם כי נוכל למצוא את הדפוס הזה בצורה שכיחה ובולטת יותר בקרב הומוסקסואלים. גם אז מדובר בניואנסים שלא פשוט לשלוט בהם. אם שתלטנית לא מודעת בד"כ לשתלטנותה, היא חווה זאת כדאגה וחווה את הדאגה כמשהו טוב ולגיטימי. קשה גם "ללכת על ביצים" שמא הצאצא יתפתח להיות הומוסקסואל. לסיכום, יש תופעות פסיכולוגיות מולדות שניתן לשנותן במידת-מה (למשל, מופנמות ע"י טיפול בחרדה חברתית) ויש תופעות סביבתיות שלא ניתן לשנותן או למנען (והדוגמה הבולטת לכך היא באמת הומוסקסואליות). פסיכולוגים ומטפלים בהחלט ערים לכך שאי-אפשר לשנות או למנוע הומוסקסואליות ולכן אני מקווה שהם מספקים לילדיהם סביבה מספיק תומכת ומקבלת למקרה שיתברר שאחד מצאציהם יתפתח להיות הומוסקסואל. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com/shrink-friendly