נגד שפת הסימנים

הורים צעירים כדאי לכם להפסיק להתפתות לשטויות. יכולת דבור היא דבר מולד ונורמלי לבני אדם. מדוע צריך לתקשר בסימנים כשאנו בעלי כושרים הרבה יותר גבוהים מזה!? מדוע להנחיל לעוללים שפה לא מעשית שלא מקדמת שום כושר הפשטה (שמצוי אצלנו מטבע )? ללא שפה דבורה נאותה , התקשורת לא מלאה ולא מספקת . שפת סימנים היא ברירת מחדל ותו לא. אם אין מחדל , אין בה שום צורך!

שלום למירי הרצוג ותודה שהבעת את דעתך, הרשי לי לענות. אנחנו בעלי כושר הרבה יותר גבוה אבל רק בגיל מאוחר יותר. תינוק, גם אם הוא רוצה, לא יוכל להתבטא כמבוגר עד גיל שנה וחצי לערך. מערכת תיבת הקול והשליטה על שרירי הלשון והלסת ההפקה של הצלילים - זו מבשילה לאיטה מגיל שנה לערך. את שומעת אותם משתלטים לאט לאט על מגוון הצלילים. אין הם מסוגלים להפקה מלאה של מילים. ומכאן, התקשורת איתם עד אז אינה מלאה ואינה מספקת בדיוק כפי שאת כותבת לנו. הסימנים נועדו להקל על אותה תקופה ולעזור לתינוקות שלנו (וגם לנו) להיות יותר מובנים. ושוב, השיטה נועדה לילדים *שומעים* ולכן לא מדובר כאן בברירת מחדל. בבסיסה, השילוב "המנצח" בין סימן למילה מדוברת. אנחנו נותנים חשיפה נוספת לרכישת ההבנה והמילה המדוברת. כמה פשוט לקבל מתינוק בקשה ל"חלב" ל"ספר", ל"עוד" נדנדה או בועות במקום בכי... המילים באות מיד אחר-כך. ללא סימנים, עד תחילת הדיבור אין להם את היכולת ליזום שיחות. ולא, השיטה אינה מתאימה לכל אחד. רק לאלה שיש בהם את המודעות ואת הרצון לבחון אותה. את עצמך אינך מוכרחה לנקוט בה. יש היום מגוון רחב של שיטות ודעות וכל אחד צריך לבחור את מה שמתאים לו. בכל מקרה, רק טוב.

ליבי את מקסימה

אני אורחת כאן, תינוקות גידלתי כבר לפני זמן רב, אינני באה לקבוע עמדה לצידה של מירי או לצידה של ליבי. התינוקות שלי, עכשיו כבר באקדמיה,או בדרך לשם, לא חסר להם כלום מבחינת אוצר מילים, התבטאות וכדומה.... ליבי, שאלה ברשותך: למי באמת נחוצה שפת אם או שפת סימנים אחרת? כמו שמירי כתבה, יכולת הדיבור והתפתחותה היא דבר טבעי וקורה בקצב זה או אחר לכל אדם נורמלי ובריא. איך תסבירי את העובדה שגם את ובני דורך וודאי לא התפתחתם בזכות שפת סימנים זו או אחרת. למה ללכת כנגד הטבע? למה לזרז את העניינים? כל דבר בזמנו.. מה חסר לי מבחינת שפה, יכולת התבטאות, בגלל שבזמני ההורים שלי לא הכירו מה זה שפת סימנים? הכוונה לא אלי באופן אישי, אלא לכל אדם ממוצע בריא שגדל בתקופתי. אני פשוט תוהה לנוכח כל מיני שיטות, פטנטים בתחום החינוך , ההתפתחות והלמידה והמושגים החדשים שפשוט לא היו בלכסיקון לפני כמה עשרות שנים בלבד. ליבי, האם תוכלי להבהיר לי או להפנות אותי למידע כתוב ומשכנע? תודה לך.

שלום לאורחת. את שואלת שאלות מצוינות שגם אני שאלתי את עצמי ברגע ששקלתי אם לנסות וליישם את השיטה (או לא) עם הילדונת הפרטית שלי. את התשובה את יודעת. 1. תשובה ראשונית מהמותן לשאלתך "למה אנחנו לא גדלנו עם סימנים"? תהיה שבאותה מידה גם לא גדלנו עם חיתולים חד-פעמיים, גלולות כאמצעי מניעה ואינטרנט... תשובה פופוליסטית משהו, אבל עם גרעין חזק של אמת. עד היום אמא שלי מספרת כמה סבלה מהחיתולים החד-פעמיים, אין ספור הכביסות וכו'. 2. אני רוצה להפוך דווקא את כיוון התשובה שלי לכיוון של האמיתי והטבעי. כששמעתי על השיטה לראשונה, התגוררנו בצרפת והייתי די מבודדת, בלי החונטה המחבקת עד חונקת של נשים מסביבי לעזור לי "כמו שצריך". חלק מהעניין, היה חוסר הידיעה המכאיב על דברים שאני עושה (או לא) נכון. ברגע שהקטנטונת שלי היתה בוכה, גם אם הנשים הללו היו לידי באותו זמן, הייתי מוכנה להוריד את השמיים והכוכבים בכדי להבין למה *בדיוק* היא בוכה. כואב לה משהו? כן, היא מפונקת מעט :) אבל אהובה מאוד. היום אנחנו חיים בקצב כזה שמרחיק אותנו מהטבעי והנכון, מעזרה הדדית. פעם בסביבתך עזרו להתמודד, עזרו לזהות בכי של רעב, בכי של עייפות ובכי של כאב. בעיניי, שימוש בשפת הסימנים הוא מעין "הארכה" של שפת הגוף. הרי אנחנו משתמשים בסימנים כל יום מימי חיינו בין אם נשים לכך לב או לא. להורים שמגיעים אליי למפגשים, אני מבקשת שילכו הביתה וישימו לב לכמות הסימנים שהם משתמשים בהם כל הזמן, גם לא עם התינוק. סבתא שלי מסמנת זהו, "נגמר" יותר טוב מכל אדם אחר שאני מכירה... התקשורת המשולבת בסימנים לחלוטין אינה זרה לנו ויש מספיק בדיחות על כך שאם קושרים ידיים של יהודי הוא לא יוכל לנהל משא ומתן... אולי אם הייתי יפנית הייתי מדברת אחרת. אנחנו כל הזמן מסמנים, בדיוק כמו לנפנף לשלום או לשיר "בואו עננים" ולסמן "גשם" יורד.... השיטה טבעית ואינטואיטיבית בעיניי ואין היא עושה משהו "חורג" שאינו כדרך הטבע. להיפך, השיטה מחזירה את ה"מכלול" וה"שלם" מתוך כך שהיא מחייבת אותנו להתייחס יותר אל *כל* שפת הגוף של הילד - אנחנו מחפשים יותר את אותה שפת גוף אצל ילד מסמן, מסתכלים ומתייחסים אליו יותר. הגישה האנתרופוסופית מלמדת אותיות דרך שפת גוף, לילדים שסופרים עם אצבעות יש תפיסה מתמטית טובה יותר (קל להם להבין ששתי אצבעות זה פחות מחמש...), הזכרון שלנו הקינסטטי (של הגוף) הוא הזכרון הכי פרימיטיבי שלנו. זכרון רב-עוצמה. אם היית פעם במקום מסוים ואת מנסה לנסוע אליו שוב, האם תיזכרי את הדרך על פי הוראות של נהג שכיוון אותך פעמיים ימינה בכיכר או על פי זכרון ויזואלי של בית בצבע ורוד, שלט עקום ואין כניסה לפני הרחוב? אה כן ובכניסה לחניה צריך לסובב הרבה את ההגה כי יש הגבהה... מכאן; אנחנו זוכרים תחושתית. זוכרים מגע, צבעים, ריחות. היופי בשיטה שהיא משלבת ומרכיבה בין החושים השונים. בבסיסה, השילוב הזה בין זכרון אודיטורי, ויזואלי וקינסטטי, הוא זה שמביא להבנה טובה יותר ולהתבססות המושגים השונים. גם אם אנחנו מספרים לתינוק על "איה פלוטו" כשגדי ופלוטו רצים ועלה כבר הסהר, גם אם שרים לו על "לילה לילה מסתכלת הלבנה" וגם מראים לו את הירח, יהיה לו *הרבה* יותר פשוט לחבר בין כל הדברים האלה, בכדי לתת לו את אותה משמעות אחת ויחידה - - - פשוט על-ידי ליווי הסימן ל"ירח" בכל פעם שנגיד לבנה/סהר/ירח.... מגיע גם שלב שבו ברור לך שלתינוק הקטנצ'יק הזה יש פתאום רצון ברור ומודע, והוא צריך או רוצה או מתאווה למשהו. את ה"אה" "אה" "אה" של הרוצה אבל עדיין לא מסוגל להגיד את זה כראוי, אנחנו מחליפים בסימן פשוט. על זה אנחנו מקלים. ושאלו אותי פעם אם התסכול הזה שמצטמצם אינו אחראי לחלק גדול מתהליך הלמידה? תשובתי על כך היא שמתי בפעם האחרונה למדנו משהו והיטב (מלבד שינון שנשכח למחרת היום) מתוך כך שהיינו מתוסכלים? למה לא ללמוד בטוב וטוב? אני יכולה להגיד ולהוסיף עוד ועוד ועוד אך ברצוני להדגיש בעיקר שני דברים" ערכנו סקירה מחקרית מקיפה מאוד והגענו לשנת 1857 (אין זו טעות) כשנת המחקר הראשונה לנושא השיטה. מחקר בו דווח על יכולות וורבליות יוצאות דופן של ילדים שומעים שנחשפו לשפת הסימנים בילדות. יש מעל 5000 מחקרים כאלה שסקרנו ואין אחד! ולו אחד! שמדבר בגנות השיטה (מתוך שנות האוניברסיטה שלי אני יודעת כמה זה חריג בפסיכולוגיה כמו גם בתחומים אחרים). בהרצאות מול אנשי מקצוע אני מביאה מחקרים שהופיעו בירחונים מכובדים כמו NEUROSCIENCE, כמו Lancet וגם NATURE. CHILD DEVELOPMENT ETC. לא משהו לנפנף מאיתנו והלאה בהינד עפעף. יותר מכך, הגופים המוסמכים הגדולים בעולם סומכים ידם על השיטה. כאן אני חייבת להדגיש, סומכים ידם על שימוש בסימנים משפת סימנים מעצם היותם איקוניים, ברורים ויוצרי-תקשורת. והדבר האחרון והחשוב ביותר, מלבד זה ששוב, אין כאן אמירה טוטאלית וכל אחד מאיתנו יעשה כפי שהוא מוצא לנכון, התינוק - הוא עצמו נמצא במקום טוב יותר, מובן יותר וברור יותר כי יצרנו איתו תקשורת דו-כיוונית מוצלחת. הוא בטוח יותר בסביבתו וכמות האינטראקציה החיובית היא הרבה יותר גבוהה כי צריך פחות לנחש ויותר להתמקד בעיקר. בקצרה או באריכות, רק טוב.