מה הגישה שלכן אל "הגמדים הרעים שבתוך הבטן"?

מה הגישה שלכן לקולות הפנימיים השליליים שמסתובבים לכם בראש? מתוך "המחברת שלי" - הגמדים המסוכנים שבתוך הבטן דני קיי סיפר מעשה בשני ציידים שהתקדמו בזהירות ביער, כשלפתע הבחינו בעקבותיו הטריים של אריה. "טוב תעשה אם תלך אחרי העקבות הללו, כדי לדעת לאן הלך מלך היער," אמר צייד אחד לרעהו. "ומה תעשה אתה?" שאל הצייד השני. "אני," השיב הראשון, "אני אלך בכיוון ההפוך, כדי לדעת מנין בא האריה." כשמנסים לעזור לי – אבל מזיקים, כשמישהו מנסה לדחוף אותי לצד האחר, מחכים לי שם, חוץ מהטעויות, גם הגמדים הרעים שבתוך הבטן. "הרי את הסכמת ללכת בכיוון הזה!" הם אומרים לי. ואני יודעת שהייתי צריכה לפקוח את העיניים או לחשוב או להקשיב לאינטואיציה. אז מה? אני יודעת שטעיתי. הגמדים, שמפריעים לי מתוך הבטן, מוסיפים לי בשלב הזה עוד קצת תוכחות, רגשי אשמה וביטול עצמי. הגמדים האלה מאוד לא סלחנים כלפי טעויות – בפרט אם הן שלי. אם הם טועים, הם אף פעם לא לוקחים על זה אחריות. הם יודעים לדבר רק כשאני מועדת. אם אני מכניסה הביתה או אל תוך הלב אנשים שלא מפרגנים לי, אני מכניסה הביתה גם את הגמדים. כשאני מרשה לאנשים לא רצויים או כאלה שאין להם גבולות לשוטט בתוך חיי, אחר-כך הם מתקדמים עוד קצת, פותחים לי את הבטן, והופ! – נכנסו פנימה. בלעתי אותה! אחרי העבודה שלהם אני אוכלת את עצמי, מרגישה רע, ואני כועסת. וכשאני מרגישה רע ואוכלת את הלב בגללם-בגללי, זה סימן שהם הצליחו לחצוב בפטישים שלהם בתוך הבטן שלי. כשהגמדים המרושעים שבחוץ הם גם אצלי בתוך הבטן בפנים, זה החומר שממנו עשויות ההשפעות המזיקות לי במציאות, ביומיום. כשאני שומעת את הפטישים המכים בתוך הבטן, אני מיד, דבר ראשון, מחפשת את מקור הרעש הזה אצלי. בטח משהו לא בסדר אצלי. מה זה בדיוק? ותכף, על המקום, מוצאת אלף "לא בסדרים", שכולם מיותרים: אני קרת-רוח מדי, אסרטיבית מדי, רגישה מדי, יש לי אגו קטן מדי... אבל הפעם אני כבר למודת הניסיונות הקודמים, ובטוחה שהפעם לא עשיתי איזו טעות גדולה. אז לעזאזל, מה קורה כאן? ואז יוצאת ומופיעה לי מול העיניים התשובה הנכונה: "היי!" מנופפים אלי הגמדים השטניים בידיהם הזעירות, "עכשיו אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים לא רק מבחוץ – אלא גם מבפנים!" א מ ר החכם - אלה אינם משתנים: חכמים שבמדרגה העליונה, ושוטים במדרגה התחתונה. א ג ד ת - ע ם . כפרי אחד נקלע למצוקה כספית והעמיד את ביתו למכירה. הוא הסכים למכור אותו בזול – בתנאי שהמסמר הנעוץ בקיר, באמצע החדר, יישאר בבעלותו. "מה אכפת לי?" אמר הקונה, שילם את מחיר הבית ונכנס לגור בו. למחרת הופיע הכפרי וביקש לראות המסמר. "בבקשה," אמר הקונה, "לכבוד הוא לי לארח אותך." כעבור יום חזר האיש, הפעם באמצע הארוחה, ובדק את המסמר שלו. בפעם השלישית הגיע האיש באמצע הלילה ודפק בפראות על הדלת. "חכה לבוקר, בבקשה," התחנן הקונה. "המסמר שלי, ואני מתגעגע אליו דווקא עכשיו," אמר הכפרי. "זה היה התנאי שלי, ואתה הסכמת." בלית ברירה ירד האיש ממיטתו, פתח את הדלת והכניס את הכפרי, וזה בדק ומישש את המסמר שלו שעה ארוכה. לילה-לילה היה האיש בא ומטריד את בני הבית, עד שיום אחד הופיע עם כלב גדול שלצווארו קשורה רצועה, וקשר אותו אל המסמר. "מה אתה עושה?" נזעק הקונה. "אני לא סומך עליך שתשמור לי על המסמר," אמר הכפרי, "הבאתי את הכלב, כי עליו אני סומך." הקונה מיהר להשיב לעצמו את כספו, עזב את המציאה, ומיהר לעזוב את הבית.

לגמדים הרעים בבטן אני קוראת נקיפות מצפון... ואצלי לצערי הרב עד מאוד הם די פעילים. המצפון שלי פעיל יתר על המידה ולעתים זה בהחלט בעוכריי. לואיז היי אמרה ולימדה כי מחשבות רעות, נקיפות מצפון וחבריהן עלינו להודות להן. לאמר למחשבה השלילית תודה שאת נמצאת כאן ומזכירה לי לפחד/לחשוש/לתהות ועוד... ולהיבנות ממנה. לא להרוג את המחשבה/הגמד אלא לתעל אותה... ואני משתדלת לעשות את זה. עם המחשבות זה עובד לי די יפה אבל עם נקיפות המצפון ? רחוקה הדרך. האגדה האחרונה שהבאת כאן יפה ומדהימה אך אודה ולא אבוש כי התקשתי להבין את המוסר השכל ו/או ההקשר לגמדים.

בעניין זה לא התייחסתי לרגשי האשמה האישיים. שזו אופרה אחרת... אלא לרגשי אשמה שנולדים כתוצאה מפעולות של אחרים המופעלות כלפינו - דרישות/בקשות/הטלת אשמה/הטלת אחריות/מסווה של טובתנו ועוד. דברים שהם לפעמים רוע, לפעמים סתם אטימות, לפעמים סתם טפשות, לפעמים סתם שטחיות, ולפעמים טפשות, אטימות ורוע ביחד. לפעמים הם אומרים או עושים, וזהו. ולפעמים ממשיכים, לא מפסיקים לרדת לנו לחיים, ולהתערב לנו בהם. הגמדים המסוכנים שבבטן, הם, כשיש לנו נקיפות מצפון ורגשי אשמה, בקשר לזה שאנחנו לא מוכנים להסכים לדברים שהם בעליל נגדנו וגם רחוקים מהאמת של המציאות. הגמדים המסוכנים הם כשאנחנו מכניסים לתוך הבטן שלנו את החארטות האלה. והסיפור עם הכפרי, הקונה הסכים בטוב-לבו, טפשותו ותמימותו לתנאי המחורטט (מלשון חארטה...) של המוכר, שיוכל לבקר את המסמר שלו.... האנשים האלה, "הגמדים המסוכנים שבבטן", שמים את הרגל שלהם בתוך הלב שלנו, הבית, השכל, או החיים שלנו. ואז גם כשהם כבר נעלמו, ויש מקרים שגם אחרי שנים רבות, הדברים שלהם עדיין יושבים לנו בתוך הבטן ש-ל-נ-ו. "ההצלחה" שלהם היא ענקית, משום שלא רק שהם הזיקו לנו מבחוץ, אלא לפעמים הם ממשיכים להזיק לנו מבפנים. הפתרון, זה ברור... להוציא... מה שעניין אותי הוא מה הגישה והדרך האישית שלכן להוציא. אני מקווה שזה הסביר.

בוקר טוב מתוקות איזה כיף לפתוח איתכן את הבוקר. אני מתחברת אל הפורום ומרגישה שאני נפגשת עם פנים מוכרות ואהובות - למרות שבעצם מעולם לא נפגשנו "רשמית"... (גדולתו של האינטרנט). נועהל'ה, הגמדים הרעים האלה שאת מדברת אליהם ושכולנו (אני חושבת) יכולים להתחבר אליהם, מכונים בבית ספרי "המפלצות". המפלצות שלי בערך בנות גילי, פלוס מינוס כמה ימים... הן נולדו כמעט ביחד אתי. גדלו והתעצבו בעיקר בשנות הילדות המוקדמות שלי, ועם השנים תפחו, גדלו והפכו מרושעות יותר, כי למדו מהניסיון מהן נקודות התורפה שלי ואיך אפשר לדרוך לי על פצעים... המפלצות אוגרות בתוכן זכרונות, שברי תמונות וסיטואציות, שומרות בתוכן שיפוטיות וביקורת ונגטיביות רבה. עדיין לא למדתי לגמרי איך לנטרל את השפעת המפלצות האלה, אני רק בתחילת הדרך למען האמת. לפעמים כשמפלצת כזו קופצת לבקר, אני נכנעת לה, וצוללת לתוך בור קטן של דכדוך וייאוש.... אבל משתדלת לצוף בחזרה הכי מהר שאפשר. הדרך להילחם במפלצות שלי היא להרוג אותן בטוב, כמו המשפט הידוע באנגלית to kill them with kindness אם אני אעשה משהו נעים, אם אני אפגש עם אנשים שאני אוהבת ויודעת שאוהבים אותי, אם אני אעשה משהו טוב עבור מישהו אחר - - - המפלצת נבהלת, לוקחת את ה"רגליים" הדמיוניות שלה ובורחת מהאזור. מחכה לפעם הבאה... שיהיה לכולנו יום נפלא אוטוטו סופשבוע ! :-)

אוי, כמה שאני שמחה שזה משמח אותך לפגוש "בפנים" מוכרות. ביחס ל"פנים" ולמציאות באינטרנט, מנסיוני נוכחתי שבדרך כלל זה לא "מתחבר" לדמיון שלנו. ברוב הפעמים המציאות היא טובה יותר... אבל כאן המדד הוא האינטרנט, כי מתבססים עליו... זה נורא נכון שאת מכנה אותן "מפלצות". אבל אצלי עד שזה הגיע לשלב של מפלצות, לא הבנתי שזו מפלצת, חשבתי שזה גמד. ורק כשהגמד הקיש לי בפטישים שלו בתוך הבטן שלו ("אהלן גברת גרוסמן!") הבנתי שזה מתחיל לקבל מימדים של מפלצת. ואני עם מפלצות לא מתעסקת. למה? כי הן לא מבינות את השפה שלי, השפה שלהן היא שונה. ונכון, לפעמים לוקח לי קצת לגלות את זה, כי היא נראית כמו אדם רגיל. ולפעמים אני מגלה את זה תוך שנייה. גישה חיובית, כן, בטח...! בזה אני נוקטת עם המחשבות האישיות שלי, עם הגמדים או המפלצות הפרטיים שלי. הם/הן אוהבים מאוד את הגישה החיובית. להרוג את המפלצת זה לגעת לה במקום הכי כואב, ואז היא לא חוזרת. היא לא מתאבד שיעי! היא חוזרת רק אם אני מאפשרת לה לחיות אצלי. אהלן זרגיאלה! היי! ואם אני הורגת אותה, היא כבר לא עולה שוב. ואז עולה מפלצת חדשה, שגם בה צריך לטפל... וביניהם עולים קולות פנימיים של ספקות, חרדות, פחדים, אי-בטחון, שאותם צריך לגדל ולטפל באהבה. ....והבוקר... אתמול כתבתי לך על המחשבה החיובית "מרטי", שהזמנתי אותה לשבת ושנאכל ארוחת-בוקר. הבוקר התקשרה אליי חברה ושאלה אם היא יכולה לקפוץ לקפה. ואחרי שישבנו קצת היא אמרה, "יאללה, בואי נלך לשבת בבית-קפה לארוחת-בוקר"... "עכשיו?" אמרתי לה, "ולמה שנצא מהבית?" "כי בדרך לשם אנחנו נלך לחנות לקנות את הנ?ל?ל?י?ם שאת צריכה." "או," אמרתי, "עכשיו את מדברת עברית." קניתי את הנלליים, אני מה-זה מרוצה, כאלה נוחות, והעיקר, היה כזה כיף! (בהתחלה, איך שהגענו לשם, פתאום נזכרתי ששכחתי לכבות את הגז בבית. ירדנו לחניון, נכנסנו למכונית, חזרנו הביתה והיא חיכתה לי במכונית. כשחזרתי היא שאלה: "הכל בסדר?" "כן", עניתי, נכנסתי, כיביתי את הגז, נעלתי, יצאתי, ירדתי קומה אחת. ואז נזכרתי, שאולי שכחתי לסגור את הגז. עליתי, פתחי את הדלת, ראיתי שהכל בסדר. נעלתי את הדלת, ירדתי שתי קומות (אני גרה בקומה שלישית), ואז נזכרתי, שאולי לא סגרתי את הגז. "גברת גרוסמן!" שאגתי בלב, "יאללה, מספיק!"

בוקר טוב בנות מה שלומכן? אני מצטערת שאני מגיבה באיחור של מספר ימים, פשוט הייתי מאד עסוקה ולא יצא לי לפתוח את הדאר, נועה'לה ואוסנת אתן צודקות בהחלט בקשר להתגמשות, ללא כך איך היה נירא עולמינו אם לא היינו מתגמשים? אסנת ושירה אני מצטערת שלא יכולתי להצטרף אליכן לקניות, אך אני מקווה שקניתם דברים מקסימים תהנו מהם. נועה'לה כמו שאסנת אמרה גם לי יש גמדים קטנים כמו שקראת להן , והם בהחלט עוזרים לנו להיות בני אדם טובים יותר. לולא ביקרנו את מעשינו ודיבורנו איזה בני אדם היינו. אולם אסור לנו לנבור יותר מידי בתוככי נפשנו ולהעכיר את מצב רוחנו, תנסי יותר להקשיב לאינטואציה שלך, ואל תעני מהר מידי לדברים שאת מתבקשת לעשות אני מכירה את התחושה הזאת גם אני בבעיה דומה נותנת לאחרים לנהל את חיי וכועסת על עצמי.אולם לאחרונה אני מלמדת את עצמי לא להגיב מיד ומבקשת לחשוב על כל דבר. במידה ושוב טעיתי אני אומרת לעצמי אוקי זה כבר קרה אי אפשר לשנות את זה וממשיכה קדימה.חבל לנו לבזבז זמן ואנרגיות בהלכהות עצמיות, גם כך לא הכי קל שבעולם מסביב. תשדלי לחשוב מחשבות חיוביות ולהחמיא לעצמך. הדוגמה של המוכר והמסמר כלכך מתאימה ולכן אנחנו צריכות לזכור זאת ולא לתת לאף אחד למכור לנו בית עם מסמר. צהריים טובים ומוצלחים לכולם. הרבה אור ואהבה.