עכשיו היא באמת אסנת קטנה...

תמיד אמרו שמעין קופי שלי. העתק מדויק. מאתמול זה קיבל עוד יותר משמעות. יש לנו במשפחה גן דפוק, פגום. הוא אחראי על צמיחת השיער בקרקפת. הגן שלנו דופק את הצמיחה של השיער ומותיר אותנו קרחים - רק בראש. בשאר הגוף הכל תקין. אני חובשת פאה מגיל 12 (עשרים שנה...). ההתמודדות שלי כילדה היתה מאוד קשה ולא נעימה בנושא הזה. רגישות מעל ומעבר. כל ההיריון של מעין נשאתי תפילה לאלוהים בנושא הזה. לצערי זה לא עזר... מאתמול גם למעין יש. לא פאה אלא תוספת שיער. אותה גברת בשינוי אדרת למעשה. רק שהיא בת רבע לשבע. אני ממרום שנותיי חיה ככה הכי טוב שיש. ועכשיו הכי קשה לי בעולם. היא עוד לא בת שבע וכבר... קשה לי, כואב לי, עצוב לי, נורא לי, אני לא יודעת איך להתמודד עם זה. אתמול במספרה בשעת לחץ (למרות שהזמינו אותנו בשעה 9 בבוקר, קיבלו אותנו רק בשעה 11) התפרקתי ובכיתי והיא נבהלה. ניסתה לנחם אותי. הסברתי לה שזה רק הלחץ ולא שום דבר אחר. אמא לא בוכה כי היא עצובה, אמא בוכה כי היא נורא מתרגשת ואין לה שליטה על הדמעות (נועה, את מבינה עכשיו למה התכוונתי?). חזרנו הביתה... המוכרת במכולת ראתה אותה, הסתכלה ולא אמרה כלום. הילדים השכנים ראו אותה, הסתכלו ולא אמרו כלום. רק ילד אחד אחר שאנחנו לא מכירות אמר לה "יש לך פאה" ומעין ענתה לו בכעס "לא נכון. אין לי" והיא צודקת. זו ב אמת לא לא פאה, זו תוספת. היא העבירה את זה הלאה ואילו אני מתכווצת מכאב. מזכירה לעצמי שהיא זו לא אני. שהיא תתמודד כמו שהיא יודעת ולא כמו שאני התמודדתי. כי היא זו היא ואני זו אני. ובכל זאת. קשה לי נורא. הבוקר היא סיפרה לי חלום שלה. היא היתה עם חברה וילד אחד ירה בה אבל היא לא מתה. היא נפלה, קמה ועמדה על הרגליים. הפירוש של החלום כל כך ברור. כל כך בהיר ופשוט. הסברתי לה והיא אהבה את זה מאוד. התחזקה אולי. שנה לערך היא היתה עם שיער קצר, דליל ומכוער. פתאום היום היא עם שיער מלא, קצת ארוך וכל כך יפה. ואני מפחדת מהתגובות של האנשים. היא מאושרת ומסתכלת כל היום במראה ומסתרקת ומחליפה סרטים בראש. בדיוק כמוני לפני עשרים שנה. אני הייתי בת 12 והיה לי נורא קשה להתמודד עם הילדים. היא בת שבע עוד מעט ונראה שהיא הרבה יותר חזקה ממה שאני הייתי בגיל 12. אני גם מזכירה לעצמי שהדור של היום אחר לגמריי מהדור שלי. ובכל זאת... מהמקום שלי כאמא אני הכי רוצה רק לגונן עליה, שתהא מאושרת, שאף אחד לא יפגע בה או יעליב אותה. ..............

והכותרת של הודעתך יקירתי כאילו אמרה הכל! "אסנת הקטנה", אחחח...אני מכירה את אסנת הקטנה הזאת, שצמחה וגדלה והתפתחה לאשה יפיפיה, בעלת תובנות וחוכמת חיים, בעלת שמחה ואושר, בעלת תכונות אופי של שורדת ומושא לקינאה=אותה אסנת הקטנה! ומעין, מעין העתק, ואולי אף דגם משופר יותר, קרי החלום, קרי דרך ההתמודדות. אל תדאגי לה, לילדה, הביטי בעצמך, ותראי עד כמה היא מופלאה!

אוי, אוי, אוי, בהתחלה נשבר לי הלב... אבל רק בהתחלה. כי "נסחפתי" אחריך... ונכון, עכשיו היא באמת אסנת קטנה... וגם נכון, שאת עכשיו אסנת הגדולה. ואסנת הגדולה היא אמא. ואסנת הגדולה היא גם אמא של מעין הקטנה, לא רק של אסנת הקטנה. ומעין הקטנה זו גם מישהי אחרת מאסנת הקטנה. ואמא של מעין היא אמא אחרת מהאמא של אסנת. אם את באמת דואגת למעין, ואת באמת כן, תני לה כלים להיות חזקה. תני לה כלים נוספים להתמודד. אם יהיה צורך, תמציאו ביחד סיפור בקשר לשיער שלה, בנוגע לילדים. התגובה שלך והתגובה שלה לעניין, במידה מסוימת היא דומה ובמידות מסוימות אחרות, לא. תחזקי בה את הגישה שלה, הכל-כך מופלאה. תלמדי ממנה! וואו, איך שהיא ענתה יפה לילד. ואני הייתי עונה לו גם: ואתה סתם מקנא בי, כי לך אין שיער כזה יפה. אז אתה מנסה להעליב. ובקשר לדמעות הזולגות מעצמן... זה לא יפסיק מעצמו, וזה לא נשלט. את לא יכולה "לאלף" אותן. את לא יכולה לסתום להן את הפה. אבל את יכולה לרפא את הכאב הפנימי הזה, שלא יכאב כל-כך, ואז הדמעות לא יזלגו... ואת יכולה לרפא אותו היום, דרך מעין, ודרך אסנת הגדולה... את הכאב של אסנת הקטנה... ותתפתחו שתיכן ביחד, ואיזה מזל יש לך שיש לך כזו ילדה, ואיזה מזל יש לה, שיש לה כזו אמא. &&&

אמא נפלאה שכמותך. מילאת את עיניי בדמעות. הלב שלי כל-כך גדוש בדברים שאני רוצה להגיד. בעיקר רוצה לחבק אותך ולחזק אותך. אני יודעת ומכירה מקרוב את הנושא הזה של מחלות/תופעות גופניות גנטיות שעוברות מהורה לילדו. מכירה את שלל התחושות שמתלוות לכך. מבינה אותך ברמה הכי עמוקה שרק אפשר, בוודאי יותר ממה שאפשר להעביר במילים בדרך הוירטואלית הזו כאן. ברמה הפרקטית, אני חושבת שמה שחשוב כרגע זה להיות קשובה מאוד למעין. אני יודעת שזה קשה עבורך, בפרט כי ההזדהות שלך איתה כרגע היא כה עמוקה עד שאת מרגישה כמעט מאוחדת איתה, קשה לך לראות אותה כישות נפרדת והכל מתערבב לך בתוך הלב, את והיא, העבר וההווה חוברים ביחד ועושים לך בלאגן בתוך הנפש. זה הכי מובן שבעולם. יחד עם זאת, נסי איכשהו לדבר עם עצמך, להזכיר לעצמך שהיא לא אסנת, היא מעין עם החוזק שלה ועם האישיות שלה, ויתכן שההתנסות שלה עם כל הנושא תהיה שונה משלך. בשורה התחתונה - היא עוברת שינוי מאוד דרמטי בחיים שלה, ויכול להיות שיהיה טוב אם תתיעצו עם גורם מקצועי שיהיה ברקע, רק למקרה הצורך (פסיכולוג ילדים נראה לי הכי טוב במקרה זה). יתכן שיועיל גם לך לדעת שאת לא אחראית לבדך על העניין, אלא יש לך איזו יד מכוונת ותומכת. את אמורה כרגע להיות "האמא", כלומר - הדמות החזקה והתומכת והבלתי-שבירה. אבל מה עושים כאשר גם בתוך האמא חיה עדיין הילדה הקטנה, שמביטה במעין וכל מה שבא לה לעשות זה פשוט לפרוץ בבכי של הזדהות וכאב...? אל תשכחי לטפל בעצמך בתוך התהליך הזה אסנת. אל תזניחי את עצמך, בפרט כשכבר סיפרת לנו כאן שיש לך נטייה לעשות זאת, מרוב דאגתך לסובבים אותך. נכון שליד מעין רצוי שתהיי חזקה, בשבילה, אבל את צריכה למצוא לך את המקומות שלך בהם את מרגישה חופשיה להתפרק מתי שאת חשה צורך בכך. אי אפשר להיות חזקה כל הזמן בלי לשחרר את הלחץ מדי פעם. אוהבת ומחזקת אותך.

@@@ כל-כך חכם ואוהב.

הלב שלי מלא במילים שלא מתרגמות לי לכתב. לכן כל מה שיש לי יכולת לשלוח כרגע זה חיבוק ענק לשתיכן. כל אחת בדרכה שלה. כל אחת חזקה בפני עצמה. והיות ואני מכירה את האמא, אני יודעת שגם הבת תשיג את הכל ועוד יותר. מלאן ת'לפים נשיקות וחיבוקים הכי גדולים בעולם יעל

היא מכניסה אותי בכיס הקטן בחיי :) החלטנו ללכת לבריכה. למקום הכי הומה אדם בישוב שלנו. למקום בו אנחנו מבקרות לפחות פעמיים בשבוע. ביום שני היא היתה בלי והיום היא עם. אז אמא של חברה שלה הסתכלה, לא זיהתה, קלטה ואז התנפלה עליה בנשיקות וחיבוקים של כמה יפה היא. אמא שניה הסתכלה ולא אמרה מילה. ואז הגיע המבחן האמיתי, זה שהכי פחדתי ממנו. הילדים. איך אמרתי ? מעין מכניסה אותי בכיס הקטן. חברה קרובה של מעין ניגשה על קצות האצבעות ממש והסתכלה. דיברנו קצת ואז היא שאלה את מעין אם זו פאה. מעין השיבה שלא אלא תוספת מיוחדת של שיער. הגיע עוד ילד, חבר קרוב של מעין ואמר לה "מעין ממש לא זיהיתי אותך" שאלתי לדעתו והוא אמר יפה מאוד ילד אחר אמר לה "החלפת את השערות!" במים מעין התנהגה רגיל לגמרי. קפצה, שחתה, צללה כאילו כלום. לי הלב כמעט נפל כל פעם מחדש שחלילה לא ייפול לה אבל כן, כסף קונה את הכי טוב שיש. לא נפל לה כלום. לא זז אפילו. אח"כ מעין אמרה לי שהיא החליטה לספר. מי שישאל אותה היא פשוט תספר כי "להגיד את האמת זה הכי טוב" הלב שלי... מתרחב ומתכווץ בלי להפסיק מאתמול.