משבר גיוס... איך מתמודדים עם זה?
דיון מתוך פורום צמיחה אישית ונשית - מעגל נשים
הבת שלי מתגייסת. איך אני מתמודדת עם זה? עד עכשיו היא היתה "גדולה", בת 18, 18.5, אבל עדיין בבית, עדיין תחת כנפי. עכשיו, "פתאם" היא מתגייסת, היא הולכת להיות חיילת. תחילת דרכה העצמאית בעולם. פתאם אני מרגישה אותה נשמטת מידי, מתחת אחיזתי, מתחת כנפי. ואני מנסה עוד להאחז, להגיד לה: לא נורא, נביא לך אוכל, נבוא כל שבת, תבואי הרבה הביתה... וקשה לי נורא!!! קשה לי ההרגשה ש"פתאם" היא חיילת וזה אומר שאני מתבגרת, שאני הופכת להיות אמא של חיילת. זו אחריות כבדה להיות מבוגרת פתאם. איך זה הגיע כל כך מהר? עד עכשיו היינו עסוקים בטירוף של לעזור לה להגיע למקצוע מעניין, לקנות לה מה שהיא צריכה, לרוץ איתה לבנק ולקנות פלאפון ולקנות ולקנות ולקנות... ואתמול בערב בעצם היתה הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי לחשוב איך זה בעצם משפיע עלי. מה זה אומר לגבי. איך אני מרגישה בכל הסיפור הזה... וקשה לי נורא... שמח לי ועצוב לי, ואני כבר מתגעגעת למרות שיש עוד כמה ימים, ובא לי לבכות פתאם, ואפילו המחזור החודשי שלי משתולל פתאם... כל כולי במשבר... משבר גיוס... איך מתמודדים איתו? יעל
ולא יכולה לשא לחשוב מה יהיה כשהבנים שלי יתגייסו..... וזה לכאורה בעוד אלף שנות אור ובכל זאת אוטוטו.... ומה זה 10 שנים בין חברות הא? יעלי, אני מניחה שאין דרך אחת טובה להתמודד, פשוט אל תהיי מול זה אלא עם זה. לחוות איתה את החוויה, להיות איתה בהוויה, להעלות זיכרונות אולי מהתקופה שלך בגיוס. לחבק חזק ולדעת שלא משנה בת כמה וכמה רחוק היא תהיה , היא עדיין הכי קרובה אליך בעולם. "עוף גוזל" מתנגן לי בראש, כמה קשה. את חבל התבור חתכו בלידה ועם זאת הוא לא נחתך אף פעם. ומה זה אומר עליך? זה אומר שעברת עוד שלב, עבורך זהו GRADUATION TIME זה אומר שהזדקנת, נכון, חשבון פשוט אם היא כבר בת שמונה עשרה, אז גם לך נוספו כמה שנים. אז מה? תקופת ההתנתקות הזו תהיה שיעור גדול בשבילה, ומה הם החיים אם לא קובץ ענק של שיעורים. תתפללי שכל מה שזרעת במהלך השנים יפרח עכשיו כשהילדה שלך תתחיל לנשום לבד. היי בטוחה כי נתת לה את מיטב הכלים שהיו ברשותך בכדי לפגוש את העולם החיצון, ותמיד היי שם בשבילה. אוזן קשבת, כתף תומכת, וחבל הצלה בכל דבר ועיניין. מגיע שלב בו חייבים לתת לגוזל לעוף בכוחות עצמו ורק להתבונן בהדר ויופי מעופו. שיעבור באהבה.
יעלי, זה תהליך טבעי של בתך, היא ג?ד?לה... את לא מאבדת אותה, היא לא הולכת ממך, הקשר שלך איתה משנה צורה. אבל הוא קשר חזק לכל החיים. עוד יהיו הרבה שינויים בחייה. אנחנו מגדלים את הילדים שלנו כדי שיהיו עצמאים, לא כדי שיהיו חסרי-אונים. וכשהם עצמאים זו ההצלחה שלנו. אבל הקשר החם, האוהב, האכפתי, הדואג, הוא קשר לכל החיים. הוא רק משנה מסגרת, צורה, וכן... גם תוכן. העניין הוא בגישה שלך לעניין. את יכולה לעשות מזה משבר, ואת יכולה לעשות מזה ליווי ותמיכה בבתך. עכשיו זה לא זמן האחיזה, עכשיו זו ההתקדמות הלאה... ואני בטוחה שתעשי את זה נפלא, את הרי טובה בפרויקטים, נכון? והרבה אהבה.
סוף הוא התחלה חדשה. אני מניחה ש"פשוט" צריך להבין כי זה תהליך טבעי של החיים שלנו וכי כולנו מתבגרים, גם הילדים שלנו והצבא הוא חלק טבעי מהשינויים הללו. לנסות להפנים שזו המציאות - הילדים שלנו גדלים. אולי במקום משבר לחשוב על צמיחה... הנה הילדה שלי גדלה כל כך ומערכת היחסים שלכן יכולה לקבל תפנית חדשה יותר לחברות למשל... ?
כן, אני יודעת שזו התחלה של דרך חדשה, צמיחה, תפנית. אני איתה בלבטים, בהבנות, בשמחה ובעצב, אבל בלב פנימה עם כל השמחה על הדרך החדשה שהיא (ואני) הולכת בה והעושר העצום שאני מקווה שתשיג בשירות הצבאי (לא כספי כמובן, אישי...) קשה לי הרעיון. לא ממש אכפת לי שהתבגרתי כי הרווחתי כל שנה ביושר, אבל זו אבן דרך שכמה שהתכוננתי אליה "נחתה" עלי פתאם... אני מודעת לשינוי הארגוני שצריך לעשות בבית (השאר יצטרכו להתחלק במטלות שלה... פרויקט בפני עצמו...), השינויים שיצטרכו להיות בקשר ביננו שהוא חזק ואינטנסיבי וחברי וגם אימהי-ילדותי. אני יודעת שאני מרוויחה אותה יותר כחברה מעכשיו, היא כבר לא הילדה הקטנה של אמא, למרות שהיא מתעקשת שתהיה כזו עד גיל 100... ואני מאושרת ועצובה כאחד. ואני יודעת שאני לוקחת את זה קצת קשה כרגע, אבל אחרי מחשבה נוספת הגעתי למסקנה שזו דרך ההתמודדות שלי עם הנושא. אני בוכה קצת ומוציאה את כל הקושי שלי החוצה, כך שבעצם אני מתנקה. בפנים ישאר רק האושר. כשהבנים יתגייסו יהיה לי קושי אחר (תהיה להם תקופת חפיפה בשירות כך שאני מעכשיו אוגרת שעות שינה) ועל זה אני מסרבת בכל תוקף לחשוב מעכשיו. תודה חברותי היקרות, על ההשתתפות ועל העצות הנפלאות שגרמו לי לחשוב שוב על דרך ההתמודדות שלי. תודה. יעל