לשירה, חוויה מתקנת

אני רוצה ללמוד משהו ממה שהיה, ולהשתפר. נגיד שהיום שבת, ואני מגיבה להודעה שלך של אתמול בערב על המצב במדינה. אז אם זה היה היום, הייתי כותבת לך ככה: שירה יקירתי, אני מבינה שאת עצבנית ושאת כועסת. אבל אולי נשאיר את זה, את העצבנות והכעס המוצדקים, ליום ראשון? אולי תעלי את הדברים ביום ראשון? בחיי שהם לא יברחו, ושהדברים במדינה לא יתוקנו ביומיים האלה. והיום, שבת, נטפל בדברים החיוביים שבחיינו. גם הם זקוקים לטיפול, לתמיכה, להתייחסות ולאהבה. מה, לא ככה? שבת שלום ואוהבת, נועה

קשה לי לעשות את ההבחנה הזאת של "בשבת נדבר על הדברים החיוביים של החיים" לעומת "נשאיר את הדברים המעצבנים ליום ראשון"... אני מבינה את הצורך שלך לחלוקה הזאת, מבינה את הצורך שלך במתן כותרת לדברים (את עצמך הסברת את התגובה שלך להודעה "ההיא" שלי בכך שלא נתתי לה כותרת מתאימה ולכן היא "תפסה אותך בהפתעה", ציפית לקרוא משהו אחד ופתאום גילית הודעה לא נעימה/פסימית/מוטרדת), ברור מאליו שהחיים היו הרבה יותר ברורים וצפויים אילו יכולנו לתת כותרת מתאימה לכל דבר, וידענו מראש מתי יקפצו עלינו אותם דברים מכעיסים... אבל אני רואה את הדברים אחרת, אני רואה את החיים כמשהו לא צפוי (לטוב ולרע) וחלק מהעניין הוא שאין בידינו תמיד האפשרות לבחור מתי יצוץ לו הדבר שיעיב על רוחנו ביום נתון. יכול להיות שנקום עם חיוך על הפנים, מאושרים ומלאי אופטימיות, ובלי כל אזהרה מוקדמת - כתם שחרחר יופיע לו פתאום בתוך התכלת של היום שלנו. באותו רגע, יש לנו אפשרות "לבלוע" ולהמשיך הלאה או לפרוק קצת ורק אז להמשיך הלאה. כשהנסיבות מאפשרות זאת, אני תמיד אעדיף לפרוק לפני שאני ממשיכה הלאה. לא תמיד אפשר, כלומר - אם אני באמצע יום עבודה ואין לי אפשרות להוריד את התסכול מעל הלב, אז אין ברירה. אבל אם באותו רגע תתקשר אלי חברה טובה ותשאל מה העניינים - אני בוודאי "אשפוך" קצת, בתקווה לקבל מילה חמה וטובה, ולא מתוך ציפייה שהיא תפתור את בעיותיי כמובן. וזו בדיוק הנקודה בעיניי: כאשר כתבתי את ההודעה המצוברחת ההיא, לא היו לי שום כוונות שמישהי מהנשים החכמות והרגישות כאן תשיב לי בתגובה שעיקרה פתרון המצב המדיני.... (הלוואי ויכולתן, הלוואי ויכולנו כולנו). אם כבר דיברנו על ההבדלים בין הראייה ה"גברית" והראייה ה"נשית" של החיים אז זהו אחד ההבדלים המרכזיים כמו שאני רואה אותם: גברים תמיד מרגישים צורך לפתור לך את הבעיות כאשר את משתפת אותם, ואילו נשים לרוב רוצות רק אוזן קשבת, אמפתיה והזדהות (אם אפשר). לא תמיד אנחנו באמת מצפות לקבל בתגובה איזו תכנית פעולה מפורטת על כל שלביה, שתעזור לנו להילחם בבעיה ולמגר אותה מהשורש.... אני אישית מרגישה שכל אחת, ולא חשוב מתי, מוזמנת לכתוב ככל העולה על רוחה (בגבולות הנימוס והטעם הטוב, מן הסתם) כי מצבי הרוח של כולנו משתנים ואין להם לוח זמנים מוכתב וידוע מראש, ואני חושבת שזה יכול להפוך למקום מקסים אם זה יהיה מעין "בית" בו נדע שתמיד, תמיד נזכה כאן לקבל אוזן קשבת וכתף תומכת, אפילו אם אנחנו לא מזדהות לחלוטין עם הדברים שנכתבו. שימי לב, נועה, שלא הבעתי שום דיעה פוליטית בהודעה ההיא שלי. לא נכנסתי לשום נושאים מדיניים ברומו של עולם מתוך כוונה תחילה: ברור לי שזה לא המקום לעשות זאת, זה עלול לגרום לחילוקי דיעות וחבל. כל מה שכתבתי היה שיקוף של הצער והתסכול שלי מהתמונה הכללית של המדינה האהובה שלי כפי שניבטה אלי באותו יום שישי מעל דפי העיתון. לו הייתי רואה את העיתון הזה ביום ראשון או שני - מן הסתם ההודעה היתה נכתבת ביום ראשון או שני, אבל רצה הגורל שדווקא באותו יום שישי קראו העיניים העצובות שלי את העיתון, ולכן נכתבה ההודעה באותו יום... בכל אופן, בואי נסכים שאנחנו לא מסכימות על העניין הזה. יש מקום גם לחוסר הסכמה, לא ?...

כן, שירה, לי יש את נקודת ההשקפה הגברית, של לא להשאיר בעיה שמציקה לי ללא פתרון. זה לא אומר שאני יכולה למצוא את הפתרון על המקום, אבל אני מתחילה לנסות למצוא אותו. אני לא יכולה להשאר שוות נפש כשאני שומעת שקשה, ולי יש רעיון או ניסיון בתחום, ולשתוק. אני אישית, לא מוצאת נחמה באוזן קשבת כדי להוציא קיטור שיש לי. אני אישית זקוקה לעצה טובה, להקלה. ואני מאזינה טובה ופעילה, משום שאני מקשיבה לכל הפרטים, וכל תשומת הלב שלי ממוקדת במדבר. וכדי שאת לא תרגישי מתוסכלת ולא תוכלי לדבר גם על הרגשות האוניברסליים בששי-שבת, אין לי בעיה לוותר. ואני לא מרגישה שאני מקריבה, אני מבינה שזה עניין מהותי וחשוב לך, ואני מבינה את הצרכים שלך.

אחרי שהבנתי אותך, ואחרי שאני גם יכולה באמצע השבוע, רגשית ורוחנית, לעשות את זה, אני רוצה להתייחס עניינית, לדברים שכתבת ביום ששי בערב. ואני מקווה שזה בסדר מצידך, גם אם לא התכוונת לקבל תשובה. (זוכרת? אני מהגישה הגברית בעניינים האלה...) סיימת את הדברים שכאבו לך ב: - היום הפכנו למדינה בה ילדה בת 15 לא יכולה ללכת לקניון בערב שישי, כי נער בן גילה עלול לרצוח אותה ללא כל סיבה או מניע. - וסיימת אותם עם סימן שאלה: איך שומרים על האופטימיות בכל זאת, ועל אף הכל ? ... שומרים על האופטימיות בכל זאת ועל אף הכל, בכך שאת יודעת שאת לא תורמת להידרדרות הזו ושאין לך חלק בה. שומרים על האופטימיות בכך שאת תורמת את חלקך ותרומתך לעשות את עצמך, את הסביבה שלך, את המדינה ואת העולם למקום טוב יותר. לאנשים שאכפת להם אחד מהשני. ואת הרי עושה את זה כבר, בדברים שכתבת עליהם. אולי תרצי לשלוח מכתב לאותה אמא שבתה בת ה-15 נרצחה ככה. אולי תרצי לפגוש אותה ולהביע בפניה את הזעזוע שלך ואת ההבנה והאמפטיה שיש בך אליה. אולי המקרה הנורא הזה, ימנע מהרשויות בעתיד, לשחרר כל-כך בקלות נערים בעייתיים, שעלולים לרצוח את הסביבה. מה שבטוח, הוא, שצריך לעשות שני דברים: להוקיע את הרשעים, הרעים, האטומים ואת חמומי המוח, וצריך לעזור לחלשים, לתמוך בהם, לתת להם חוזק פנימי וחיצוני. והדרכים, ומה לעשות, וכמה, ומתי, ובאיזו מידה, זה תלוי רק בך. ואיך שומרים על האופטימיות ובכל זאת?... יש במדינה ה-מ-ו-ן אנשים טובים ואכפתיים. בעבר, המדינה לא היתה מקום כזה אידאלי. אז לא היו כל-כך הרבה פשעים פיזיים, אבל היו המון פשעים רוחניים. גזענות של השלטון, אפליה, כל הדברים שהובילו למה שקורה היום. היום זו התוצאה, זה לא נולד היום. ואני לא רוצה לדבר על הרעות החולות שיש בכיבוש של כל-כך הרבה שנים כבר, הוא לא התחיל מהיום, כי אנחנו לא מדברות על פוליטיקה.