אמא שלי ואני...

לפעמים אני מרגישה שאני אמא שלה ולא היא אמא שלי. למען האמת ככל שאני מפשפשת בזכרוני עמוק ורחוק יותר זה מתחדד ומקבל צורה - אני תמיד הייתי אמא שלה. אמא שלי הכי אוהבת אותי שרק אפשר - עוזרת, דואגת, תומכת אבל... אני אמא שלה וזה לפעמים פשוט מוציא אותי מדעתי.

אוסנת... מה אומר ומה אגיד, מלבד להזדהות עם הרבה מהכתוב.... דווקא האנשים הקרובים לנו ביותר מחזיקים בפוטנציאל הגדול ביותר להוציא אותנו מדעתנו ! :-) צריך להיות חזקים כנראה, אולי לתפוס מרחק לזמן מסויים, לנשום עמוק ולהמשיך הלאה מבלי לצאת באמת מהדעת (כי אחרת עלול לעבור זמן עד שנחזור אליה בחזרה...)

ראשית אני מאוד אוהבת אותה... :) שנית היא מתקשרת אלי כל יום ואין סיכוי שהיא תפספס יום אחד. היא האמא הכי טובה בעולם אבל ככזו היא מוציאה אותי מדעתי. בעיקר משגע אותי שאני האמא שלה. היא לפעמים מתנהגת כמו ילדה קטנה. ממרום 32 שנותיי אולי הייתי כבר צריכה להתרגל אבל אני לא מצליחה. כאילו איך תגיבי שאמא שלך (שבאה במיוחד בשלושה אוטובוסים כדי לעזור לך בבית) בוכה (ממש בוכה עם דמעות והכל) כי בעלך לא אהב את מה שהיא בישלה ?