לא רוצה למות...
דיון מתוך פורום תמיכה וסיוע לסובלים ממחלות ופציעות קשות
היי. הגעתי לפורום הזה בהמלצה של אמא של חברה שלי. קוראים לי נעמה ואני בת 15.5 חולת לוקמיה. גילו לי את המחלה מלפני 3 חודשים. אני רוצה להגיד שאני חזקה ושאני אתגבר אבל לפעמים הכל נראה כל-כך לא מציאותי. קשה לי להרדם, גם מכאבים וגם מפחד. אני באמת מקווה שאני אמצא קצת עידוד פה.
כפי שאת רואה, גם אני ער כרגע... ואת יכולה לראות את רוב ההודעות שכתבתי, הן תמיד בשעות האלה... יש לך מזל שאני כרגע בבית ואני יכול לכתוב לך... (בבית חולים אין מצב שאני אכתוב בשעה כזאת...) כן, אני מבין לליבך... גם אצלי גילו את המחלה לא מזמן, וגם אני סבלתי מנדודי שינה. גם מכאבים וגם מפחד. מותר לפחד. באמת. זה הכי טבעי שיכול להיות- הפחד. השאלה היא האם את נותנת לפחד להשתלט עלייך. את חייבת להיות חזקה, בשביל עצמך ובשביל המשפחה שלך. אמנם התקופה הזאת קשה, קשה מאוד. כל הטיפולים, והבדיקות, והדקירות... אבל חייבים להאמין שיש תקווה, ואת עוד תחלימי והמחלה תישאר רק כזיכרון... זה מוזר לי. אם היית יודעת איך הייתה הגישה שלי לפני ימים ספורים, לא היית מאמינה שאני אגיע למצב של אפוטימיות. באמת. הייתי כ"כ מתוסכל. תמיד שאלתי "למה לי זה קרה", וגם אני פחדתי למות. אומר לך את האמת, היו מקרים שהבטתי למוות בעיניים... אבל למזלי הייתי חזק, ולא נתתי למחלה הארורה לנצח אותי. אכן, לצערי, בגלל המחלה, שנינו באותה סירה... אבל תמיד טוב שיש מישהו שנמצא לצדך בשביל לעודד. פעם חשבתי שרק אחרים יכולים לעודד אותי, אבל גיליתי שגם אני יכול לעודד אחרים. להיות תומך ולהיות נתמך. ואני כאן בכדאי לתמוך בך! בך ובכל מי שצריך עידוד.
היי! אתה בטוח שאתה בן 12? אכן נראה שיש לך המון שכל... אתה מתבטא בצורה כ"כ יפה שנגעה לליבי. באמת חיזקת אותי, אבל עדיין, אני מתה מפחד, צריכה לחזור מחר לבית חולים. אני ממש לא רוצה. אני שונאת בתי חולים. לפני המחלה הייתי ילדה ממש בריאה. ואני בטפשותי כ"כ הצטערתי על כך. קינאתי בחברות שלי שחולות ולא באות ללימודים.. ועכשיו חטפתי את המחלה . אני אובדת עצות. אפילו עכשיו אני בוכה. נמאס לי. זה ידוע שגם מי שמחלים, זה יכול לחזור לו שוב, ואז זה יהיה כמו מעגל קסמים כזה. אני לא יכולה לתאר לך עד כמה אני מפחדת. מפחדת למות ומפחדת לחזור לבית חולים. מה אתה עושה במצב כזה???
שלום נעמה, קראתי את דבריך, שהיו חדים מאוד, חזקים מאוד ואמיתיים. אני יודע שאת חזקה גם כי את כותבת את זה ואני יכול לומר לך כי דעתי בבירור שחוזק וחוסן נוצר מהאמונה שלך. מהאמונה שאת יותר "חזקה" מהמחלה. שאת יותר עקשנית, שאת יותר לוחמת. הפורום הזה נועד לעזור לך למצוא גם כאלו במצבך אבל גם לקבל את העזרה בכיוון הריגשי יותר ואני בימים אלו פועל להבאת גורם שייתן ייעוץ פסיכולוגי למבקשים באופן קבוע, אך יחד עם זאת עליך למצוא בפורום הזה כמעין מקום שבו "מטעינים" את הכוחות מחדש, במלוא מובן המילה. אני יודע שאת חוששת, דואגת ומאמין לכל מילה שאמרת אבל זכרי שבמקרה שלך מותר לך וזה לגיטמי מאוד להיות עם התחושות האלו. רק תחושות לא מעבר. את תהפכי את התחושות האלו למשהו שהוא מעבר להן את מורידה לעצמך מהכוח שלך. תסתכלי סביבך. במחלקה. ובקרוב גם פה. את לא תיהי היחידה שמצליחה להתגבר על המחלה וגם לא האחרונה. תראי בזה כמשהו זמני שעליך לאסוף את כל הכוחות שיש לך כדי להתגבר עליה ואני מאמין שביחד אנחנו נצליח. רישמי לך ביומן את היום הזה, 27.05.2005. אני לא יודע עוד כמה זמן תבריאי ואני מאחל לך שבמהרה, אך בואי נאמין ביחד, שבדיוק בעוד שנה מהיום, את נכנסת לפורום כאן בתאריך 27.05.2006 בתור מי שתומכת ומעודדת אחרים, שמהווה דוגמא ותקווה לאחרים, כאחת שנצחה את המלחמה האישית שלה, הרימה ראש וניצחה. יש לך אותי, את דניאל, את ד"ר רוזין ועוד טובים אחרים. תראי את הפורום הזה כמקום לביטוי של הרגשות שלך, שהן טבעיות לחלוטין ולגיטמיות. אני יכול להבטיח לך שאם בנוסף לחוזק שלך את תראי את המלחמה שלך כמשימה - כמשימה שהיא אפשרית - הכוחות שלך יקבלו עוד מידת עוצמה נוספת והחיוך שלך כשתגיעי לנקודת הסיום לא יאחר לבוא - תקבלי גם מדלייה. את מדליית החיים. שלך לעד, אלון
תודה, אתה כזה נחמד... אני מודה לך שהחלטת ,אתה ועוד כמה, לפתוח כזה פורום מדהים! אני באמת מקווה שעוד שנה אני אהיה כבר בריאה. מצד אחד אני אומרת שאם אני אשכנע את עצמי שכך יהיה זה באמת יהיה. מצד שני יש את הפחד שזה לא יקרה ואז האכזבה תהיה גדולה.
מנהלי פורום תמיכה וסיוע לסובלים ממחלות ופציעות קשות
