הנה שבוע כמעט עבר מאז פטירתו של הילדון המקסים,

ביום ראשון עולים שוב לבית העלמין אני כותבת את הדברים והם לא מתחברים לי בית עלמין ,עומר ,מת,ישבתי אתמול בחצר שלהם וכל הזמן חיכיתי שהוא יכנס עם הצחוק המתגלגל שלו שיסתובב בין כולנו כאילו הוא שם והוא חי זה לא נתפס מאז שהוא נפטר אני מתעוררת כל בוקר בשבוע שהיה וישר עולה לי המחשבה אולי עומר לא באמת מת אולי זה רק סיוט שקמתי ממנו יום וקצת לפני מותו הוא עוד היה בלונה פארק בתמונות הוא נראה שמח עושה פרצוף למצלמה ואחרי הוא כבר לא איתנו מי יכול להאמין ולקלוט את המשמעות אתמול ישבתי בנדנדה שבחוץ ונזכרתי אייך שהיה קטנציק הייתי מרדימה אותו על הנדנדה חובקת אותו בזרועותיי והוא היה נרדם מתנועות הנדנדה ומרגיש בטוח הייתי נהנת לראות אותו ישן עלי הפנים המלאכיות שלו והנשימות הקצובות כל הזיכרונות חזרו לי קשה לדמיין שיותר לא אשמע אותו אראה אותו אחבק אותו החיים כל כך מתישים,כל כך הרבה ניסיונות לעמוד בהם פרידות מאנשים יקרים כמה לב אחד יכול להכיל את כל זה חזרתי לפצוע את עצמי עצוב וכואב לי כל כך על אובדנו

פרדות...אובדנים.... כאב גדול... בהחלט אחד החלקים הקשים מהחיים.... כל אחד עם ההתמודדות שלו.... עם היכולות שלו.... מקווה שהשבת תעבור בקלות... ובעיקר....שמרי על עצמך אידה

קבלי חיבוק וחיזוק להתמודדות קלה בתקופה כה קשה של אבל על אובדן כה יקר ומכמיר לב...כאבך ניכר בכל תו ותו! מקווה כי יש לך היכן לעבד אותו....... קחי נשימה עמוקה כי חובה על המת שישכח מן הלב.. והזמן לבטח ירפא את תחלואי הנפש והגוף.... שדה ניר