לאן אוליך את החרפה? *טריגר*
דיון מתוך פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה
של מי שנפגעה מאחת שמתעטפת באצטלת המצילים והפוגעת תעמוד היום על הבמה ותקבל פרס יוקרתי. אז מה אם היא דרכה עלי, השפילה אותי מרחה אותי בזפת ונוצות? התרעתי. לא שתקתי. אז מה? המצילים שטוענים שהם שם למענינו החליטו שדמי הפקר. הנה המילים שאסור לכתוב כאן. אני רוצה למות. אני בסכנה. כי אני נאבקת את מלחמת הקיום ויש חוקים חדשים אין סנטימנטים. איך אנהל את חיי בתור "לקוח מוגבל? מרגישה שעדיף לממש את הפנטזיה הסופנית. לא צריך כדורים. יש פסי רכבת. יש חניה סגורה ואוטו. רק קצת אומץ והכל יגמר. הנה מנהלת פורום יקרה. תמחקי את ההודעה. היא מערערת. נכון? מערער גם ללמד במוסדות השכלה גבוהה ולמצוא את עצמי מול סטודנטים שמטרידים. גם מינית. משפילים, מאיימים. "אדם נשך כלב" בטח אני אשמה... והאהבה הגדולה מלפני כמה שבועות? מישהו שהינדס כדי שיצא לו משהו מאותה נהיגה של 45 דקות. האונס הזה כאב והשפיל יותר מסכין על הצואר. לולא המילים המבטיחות הרי לא הייתי נעתרת לו. למרות שרציתי, למרות שנמשכתי. וככה אני גם מאשימה את עצמי בטמטום. נהמות ההנאה שלו מהדהדות באוזני. ואין אף אחד שיקשיב. כי המילים שלי מאיימות. כולם כופים עלי לא להיות ממילא. אז לא אהיה וזהו.
פיה יקרה מה שלומך? אני קוראת את דברייך וחשה את הכאב והפגיעה שאת חשה... חשה חשופה ופגיעה בכל מקום.... אני יודעת כמה קשה לראות את מי שפגע מצליח...כמה קשה להפגע שוב ושוב... מקווה שעם הזמן תחושי יותר מוגנת יותר מצילחה להתעלם... פחות לבד אידה
הלואי והייתי יכולה לקחת ממך את הכאב , באיזה הוקוס פוקוס להחזיר דברים לקדמותם.... ובהחלט כאן המקום להוציא ,לכעוס ,להכביר במילים קשות וכואבות. שהרי למה נוצר זה הפורום???? לא מספיק מכירה את הסיפור ואולי זה לא ממש חשוב כל הרקע שהרי אונס, הוא אונס ,הוא אונס ועל סבלך אני כואבת ומצטערת ומתפללת שתמצאי את הדרך המתאימה לך להתגבר. לא קלה היא לא קלה הדרך... רק צריך להאמין וכן, כמה קלישאי שזה ישמע צריך המון סבלנות שכרגע קשה להעזר בה. שולחת לך המון כח , ליז
אוףףףף, כל מה שכתבת....כל כך מבינה אותך...הזעם הזה....המעילה באמונך.... ממש אל תחשבי על למות!!! ממש לא!!!! יש את הבנות שתלויות בך... ומה יהיה איתן???!!!! אם את רוצה, אכתוב לך למייל ביתר פרוט... איתך ליאור
בהקדם!!!!
בגלל השיטה החדשה כאן. אז לא. אני לא רוקדת משמחה אבל לפחות בעניין הסטודנט, דיברתי עם חברת סגל שהבטיחה לי שהעניין יטופל. אחר כך היה לי יום מתיש כי לשאת את הכל בפנים וללכת לפגישות מקצועיות ולהכין את השיעור של מחר ולדבר עם אנשים בלי להוציא יותר מדי ובעצם כמעט כלום זה לא קל. אני כל ך מותשת מהתקפי הדיכאון האלו, מזה שאתמול אחרי שהמטפל שלי שראה כמה קשה לי והארכנו את הפגישה בחצי שעה, ואפילו הוא אמר שחיים כל כך לא קלים הם לא אידיאליים לטיפול כמו שאני עוברת וכשסיפרתי לחברה שאני מחשיבה קרובה היא שאלה למה תמיד אני צריכה להיות זאת שהכי קשה לה... אז איתות שחברות זה לא, שגם בקרב איגודי מטפלים יש פוליטיזציה ולמי שיתאים ידרוך עלי ולמי שיתאים יתעלם ממני... חוסר הידיעה לגבי מקורות הכנסה בשנה הבאה, רגשי אשמה בלתי פוסקים, הלקח שלי אסור להתאהב כי אני אפגע... רוצה להשאר מתחת לשמיכה. כל כך עייפה.
