אין שום מקום

שרוצה אותי כמו שאני ואני לא יכולה ולא רוצה להיות אחרת. אני לא רעה, ולא פוגעת. פשוט מרחפת כזאת. ואם הכאב רק נוגע ואני מתחילה להרגיש אותו זה כבר יותר מדי. כי אין לי עור. בכלל. אין שכבת הגנה. אם אני ארגיש זה ישרוף כמו אש ואני ארצה למות. אז חייבת לכבות ולנתק מייד. אבל רוב הזמן יודעת שזה שם. לפעמים הייתי רוצה להיות כזאת אמיצה. חיית בארים. או כזאת שנראית לא שלא רואים אותה ועוברים ליידה או שמכאיבים לה וחושבים שלא עשינו שום דבר. פעם הייתי צורחת מכאב. היום כבר למדתי שגם את זה אסור לעשות. אני רוצה לחיות מחובקת. אני רוצה שיהיה לי אומץ לעשות הכל. לעבוד הכי ברצינות ולהספיק הכל. אולי כשכבר סוף סוף אני לא אצטרך לפחד כל כך יהיה לי אומץ לדבר את העוולות. גם של מקומות כאלו כמו פורומים. כל כך אוהבים להרגיש טוב ולאהוב את עצמם? כמה אנשים כבר נמעכו ונזרקו הצידה במקומות הטובים האלו אבל הם לא נחשבים. גם לי זה קרה. אפשר להגיד עלי שאני סתם אובססיבית. ואפשר לעצור רגע ולחשוב כמה חוויה כזאת יכולה לפצוע ולהשפיל . איך מבטיחים שזה לא יקרה. לאף אחת. אף פעם. ה"אמנות" הנפלאות האלו. אולי הן מקום שמגן על פוגעים שעטופים באיצטלה. בעלי הכוח. כלומר גם במקומות כאלו יש מעמדות. חזקים וחלשים, שחזור של פגיעות? חומר למחשבה. קרה כאן, קרה שם. לי. ובטח בעוד מקומות. להגיד לא יודעים על מה היא מדברת ולמחוק את ההודעה? גם זה אפשרי. רוב הזמן אני הרי כבר מסתדרת בלי. אבל מישהו צריך לדבר. הרי לא רק לי זה קרה. ובתקופה האחרונה יותר מבדרך כלל אני צריכה עוד מקום לדבר על החלק הפגוע מעבר לטיפול ופשוט אין. אין.

פייה אהובה רצויה ומקובלת... יש לי כל כך הרבה להגיד לך, אבל בגדול אין כאן אינטימיות זה ברור... אבל אני מבינה מדברייך שאת מלינה על משהו שקורה כאן ובמקומות אחרים. וזה מספיק כואב אם זה מביא אותך לידי כתיבה.... אם תרצי לפתוח אני כאן יקרה שלי.... לצאת לבלות להיות רצויה ומקובלת? אני אולי עוד שנים של עבודה מול המטפלת שלי, אוכל להגיע לזה או בכלל לא. ואני לעת עתה משלימה עם זה... בך כבר קיים הרצון הזה, אז אפשר אולי להגיד שהמכשול עכשיו הוא טכני? אני תמיד איתך, את יודעת ליאור

יכולה להגיד לך שעד לא מזמן הייתי גם ככה,כל כך מבינה על מה את מדברת הכי טוב להמשיך הלאה להשאיר אותם במשהו רקוב בממלכת דנמרק,רק שהם יפגעו הם ידעו שהם נמצאים וטובעים במיץ של עצמם הצעה אישית מהלב אלייך תמשיכי הלאה ובדרך תמצאי את המקומות שבהם מעריכים אותך ואוהבים,ומקבלים אותך כמו שאת בלי המסיכות אל תצפי מהמקומות ההם תלמדי לאהוב ולהעריך את עצמך כי את שווה כאן למשל את לא צריכה מסיכה תהיי אמיתית עם כל הרגשות מחבקת אותך מכל הלב

אני יודעת שאני צריכה לעבוד. אבל אולי עוד תגובה קטנה אחת. התחושה הזאת מצטברת מכל כך הרבה דברים: מלחץ כלכלי שקיים כל הזמן : יותר או פחות אבל תמיד שם... ממערכות יחסים עם חברות מקצועיות וגם לא שמבקשות טובות ואז כשכל מה שאני מחפשת זה חברה לקפה, גם לזה אין להן זמן כשהן מכייפות או יוצאות אז יש להן חברות אחרות. זה כואב. כל הזמן אי וודאות לגבי העתיד המקצועי. תחושת חסר כרוני בטיפול. אף פעם לא מרגישה רוויה, מסופקת. תמיד זקוקה לעוד. לא יכולה להכיל את הכאב. את החסר והנתק וכבר לא הייתה לי ברירה אחרת. עכשיו גם הבנות שלי נסעו עד אחרי החג. זה אמור לתת לי הרבה זמן לעצמי אבל אני מרגישה את הריק והלבד יותר מהכל. אני רוצה לגעת בתכנים הכואבים אבל הם גם מעיקים עלי ומפריעים לי לעבוד. רוב האנשים שאני פוגשת לא רוצים לשמוע או לדעת על מה שעבר ועובר עלי ואם אני אנסה לדבר זה רק מזיק לי או מרחיק ממני אנשים. הבכי לא מגיע תמיד בטיפול אלא כבר אחרי ואז שעות של בכי בלי מעצור שמתעוררת מהן עם עיניים נפוחות ושורפות וכאב ראש ולב ואין למי לספר אפילו.