"המודעות למוות מעודדת אותנו לחיות יותר" אולי -ט-

"המודעות למוות מעודדת אותנו לחיות יותר" זהו! סיימתי לקרא את הספר. הספר "ורוניקה מחליטה למות" של פאולו קואלו. הספר היה קשה לקריא. מכיל טריגרים... רבים. אך, הייתי חייבת להמשיך ולקרא, כדי להבין יותר.. לדעת יותר... לקבל תשובות לשאלותיי הרבות, כשאני הייתי במצב נוראי... במצב שמחשבות איומות חדרו למוחי. דחיתי את קריאת הספר, כי חששתי שזה יוריד אותי למטה.. אך, השבוע טפסתי את אומץ והתחלתי לקרא. קראתי, והספקתי... ואחרי יום לא וויתרתי לעצמי, כי כמה שזה כואב וקשה.. זה מותח ומסקרן.. מה יהיה הלאה. אותה אחת, שבלעה את הכדורים, גרמה לנזק לליבה. ימי חייה היו ספורים. והיא ידעה שבעוד כמה ימים היא לא תהיה כאן יותר. וזה הפחיד אותה, אבל החסיר ממנה את כל דאגות ורגשות העולם הזה, כי בשביל מה לה "להתאמץ" יותר מידיי.. הרי גם ככה היא כבר לא תהיה כאן יותר. ואז, היה קטע בספר שכל אותם "משוגעים" שהיו מאושפזים ... ששאלו את עצמם, (וכשהגעתי אני לקטע הזה, הרגשתי דקירה חזקה בחזה... ודמעות מילאו את עיניי) "הסיפור של הבחורה הזאת הוא סיפור דרמטי- כי היא צעירה, כי היא שוב רוצה לחיות וכולם יודעים שזה בלתי אפשרי. אנשים שאלו את עצמם :"ומה אם זה היה קורה לי? לי יש הזדמנות, האם אני מנצל אותה?!" ואחת המאושפזות שאמרה :"אני רוצה להתחיל את החיים מחדש. אני רוצה לעשות את השגיאות שתמיד רציתי לעשות ולא היה לי אומץ................" "אומר לחבריי לא לציית לכללי ההתנהגות הטובה אלא לגלות את חייהם שלהם, את הרצונות וההרפתקאות שלהם. אומר להם פשוט ל-ח-י-ו-ת" "ואמרתי אני בליבי : כמקרה הכסיל כם אני יקרני. לך לדרכך, אכול את לחמך בשמחה ושתה את יינך בלב קל, כי אלוהים כבר קיבל את מעשיך. יהיה לבושך לבן תמיד ולא יחסר בושם על ראשך. חיה באושר עם אשתך אשר אהבת כל ימיך, ימי החסד שאלוהים נתן לך תחת השמש. כי זה חלקך בחייו ובעמל שאת עמל תחת השמש. לך בדרכי לבבך ומראה עיניך ודע שאתה עתיד לתת דין וחשבון לפני אלוהים" הספר הרתיע אותי מאוד. הראה לי את המציאות ש"אני" רוצה לחיות בה. הראה לי את המוות מול העיניים. ואני לקחתי מהספר הזה: את הערך לחיי.. את עצם קיומי כאן... את המאבק היומיומי שלי... ובעצם, של כל אחד ואחת מכאן! ואם רוצים להגשים את החלומות – זה אפשרי... רק כוח רצון צריך שיהיה. אז, לא משנה כמה כואב.. וכמה קשה הימים שאנו עוברים... לזכור שהם משתנים.. לזכור ש"מחר שוב תזרח השמש" –(כבדרך הטבע). לזכור שכל יום שעובר, זו מתנה! מתנה שקיבלנו .... (למרות הקשיים והמלחמות שאנו עוברים יום יום...) מתנה שלנו. שאנו צריכות להעריך, ולדעת לקבל את זה – אפילו שרע. כי יש אנשים, הנמצאים בין החיים למוות. מתפללים יום יום- שזה לא יהיה יומם האחרון. מנצלים כל דקה בשארית חייהם. כי רק אז... רק כשממש קרובים למוות – מתחילים להעריך את החיים.... רק שממש קרובים- מתחילים להרגיש את הפחד שחודר לעצמות. שהנה היום- היום זה היום האחרון שלי כאן בעולם הזה, בעוד שעות/דקות/ שניות, העצום עיניי לבלי שוב. ואז מה (?) לפני שיהיה מאוחר מידיי ... לפני הצעד האחרון שלנו – אם יש כאלה שחושבים על זה... לפני הכל.. צריך (!) לחשוב על אלו "חולי הסרטן" או כל חולי סופני באשר הוא.. שמתפלל ובוכה ותייסר על כך שלא נשאר לו עוד זמן להיות כאן יותר. ולחשוב על אלה, שבשניות רק רוצים לברוח מהעולם... בכדי לא להיות כאן ! חלק מבקשים חיים – וחלק רוצים לברוח מהם. להתגבר על המכשולים.. לטפל בנזק שנגרם לנפשנו.. לדעת שזהו העולם – ואלו הם חיינו ... ואנחנו כאן לשנות אותם – לא בכדי להמשיך ולהרוס את מה שהרוס גם ככה... הרבה עבודה.. נכון! הרבה כאב... בכי... ימי שחור... תהום... דרך ללא מוצא... חיים לא מובנים... חיים מסובכים.. אבל, לא להכנע.. להמשיך להילחם.. המוות לא הפתרון. כ-י : רק שאנשים קרובים למוות ... כך מגלים עד כמה החיים יפים. רק עד כמה הפסידו את החיים "שפתאום נראים יפים בחוץ" אבל אז....... כבר מאוחר מידיי . אז, לפני שיהיה מאוחר. נטפל בעצמנו.. למענינו... רק למענינו.. וכן, גם למען הסובבים אותנו- אלו שאוהבים אותנו מאוד. ולכן: "המודעות למוות מעודדת אותנו לחיות יותר" ואני- המשיך להילחם.. להאבק .. לא אתן לרעים לנצח. אתן לעצמי לחיות טוב יותר מבעבר. העניק את אהבתי – למי שראוי לכך. העניק חינוך טוב והגנה למי שזקוק לזה – לילדיי שיהיו... (מתישהו בחיי). אצא לעבוד. לטפל בעצמי והכי חשוב : ל-ח-י-ו-ת. אחרי כל מה שכתבתי, אני עדיין מוצאת את עצמי מבולבלת לא בין החיים למוות, ממש לא! ואולי לא מבולבלת, אולי כואבת על מה שעשיתי עד עכשיו.. (למרות שלא הגעתי רחוק במעשיי,אלא רק במשבותיי). עצוב לי. חושבת על מה שעשיתי ליקיריי.. כשהודעתי שברצוני לא להיות כאן יותר... עצוב לי בגלל כל ההשלכות שנוצר לי מהסיפור הזה. מהיום- אני מתחילה לחיות. תודה שקראתן עד כאן. בובה.

מעצבן לקרוא כשכבר יודעים את התוכן... מה שלומך בובונת? אל תדאגי אני לא כועסת מתוקה.

אחרי הכל.. יכול להפסיק לקרא את המשכי, אחרי שקראת את שם הספר.. :-) והאמת, שמישהי אמרה לי.. שהיא היתה בהתלבטות גדולה אם לקרא או לא.. פחד מזה שהתוכן קשה... אבל, אחרי שקראה את מה שכתבתי... היא החליטה לקרא את הספר! בכל מצב, סורי שהרסתי לך.. זה בהחלט מעצבן.. ואני לעומתך הייתי "חונקת" את זה שמגלה לי תוכן של סרט או ספר.. לאאאאאאא סתאאם. שלומי? אהמ........ בסדר. עדיין צובט לי בלב מהספר. אבל בתכלס, ללא תלונות. ואת?

ליאורי אולי לא תחפשי תרוצים למה לא בא לך לקרא ,אה........., מה העיננים , עברה לך הג 'ננה ? את בסדר ? מקווה שהדברים מסתדרים לך , לילה טוב חתולה

בובתי החכמה נהנתי לקרא אותך עד הסוף , ומעבר לזה נהנתי לקרא שאת בוחרת בחיים , כמו שאמרת , הם נתנו לנו במתנה ואסור לנו לזרוק אותם לזבל , אסור לנו לזלזל בהם , עלינו להילחם עליהם , היום בהווה , למען העתיד. לילה טוב חתולה

בובה יקרה לפעמים צריך להגיע למקומות קשים ...למפגשים קרובים חופפים למוות.... בכדי להעריך את החיים.... אולי לבחור בחיים... גם כשאנו חווים חויות קשות ומתמודדים עם ההשלכות, יש ביידנו האפשרות לבנות ולשקם.... לחפש ולמצוא את הדרך אל האור יש לנו הבחירה לשמור ולטפח את התקווה....האמונה.... יש לנו המון כוח... והבחירה בידנו לאן לנתב אותו... את אותו הכוח... כי לכל בחירה צריך כוחו...לכל מהלך.... אני שמחה שהצלחת לראות את האור...לחזור אל התקווה... מחזקת אותך אידה