שבת שלום

שבת שלום לכולם היה זה בוקר עמוס מאד במרפאה המקומית, בשעה 0830 לערך. איש זקן, בשנות השמונים לחייו, נכנס למרפאה על מנת להוציא את התפרים מפצע בבוהן ידו שחבשו יום קודם לכן. האיש אמר לפקידת הקבלה כי הוא ממהר מאד מאחר ויש לו פגישה דחופה בשעה 0900. התפעלתי מהחיוניות של האיש הזקן ואמרתי לו שישב וימתין, מאחר וידעתי כי הרופא המטפל בו עסוק מאד ותעבור לפחות שעה עד שהרופא שלו יתפנה. ראיתי כי האיש מסתכל כל הזמן בשעונו והחלטתי לטפל בו, מאחר והתפניתי מהטיפול בחולים שהמתינו לי. הורדתי את התחבושת ובחנתי את הפצע וראיתי כי הוא מתרפא יפה. הוצאתי את התפרים וחבשתי לו מחדש את הפצע. תוך כדי הטיפול בו שאלתי אותו, "לאן הוא ממהר, האם יש לו פגישה חשובה מאד עם איזה רופא"? האיש ענה לי לא, איני הולך לפגוש רופא. אני צריך ללכת לסעוד את אשתי הנמצאת במחלקה סעודית בבית החולים ולאכול א???ה ארוחת בוקר. שאלתי את האיש מה מחלת אשתו? והוא ענה "כי היא מאושפזת בבית החולים כבר מספר שנים מאחר והיא חולה במחלת "האלצהיימר". בתום הטיפול שאלתי את האיש, האם אשתו תדאג מאד אם הוא יאחר קצת? והוא ענה לי "לא, היא לא תדאג, היא אינה יודעת מה קורה אתה, היא אינה מזהה איש וגם לא אותי, זה כחמש שנים". התפלאתי מאד ושאלתי אותו, ואתה הולך אליה כל בוקר למרות שאינה יודעת מה קורה אתה ואינה יודעת מי אתה? האיש חייך, הניח ידו על ידי ואמר "היא אינה יודעת מי אני, אבל אני יודע מי היא ומה היא הייתה". והוא יצא מהמרפאה לדרכו. בשמעי את דבריו, התאפקתי שלא לפרוץ בבכי וכל גופי רעד. אמרתי לעצמי, "זו היא אהבה שאני רוצה בחיי". אהבת אמת, לא פיסית, לא רומנטית. אהבת אמת היא לקבל את השני בכל, במה שהיה, במה שהוא כיום ובמה שיהיה בעתיד. יחד עם כל דואר הזבל שאנחנו מקבלים מדי יום, מגיע לעיתים גם סיפור טוב ויפה. סיפור זה הנו אחד מהסיפורים היפים והטובים. ודרך אגב, אושרם של אנשים אינו בהכרח בדברים הטובים שיש להם מכל דבר, אלא בלעשות את הטוב בכל דבר המגיע אליהם.

אידה , הקדמת אותי... בדיוק באתי לכתוב.. שבת שלום לך אישה יקרה! שבת שלום לכולן. שבת של מנוחה ושלווה... לאגור כוחות לשבוע חדש וטוב יותר! שולחת כוחות לאלה שעדיין לא התאוששו מהנפילה השבוע. שולחת נשיקות לילדת היומולדת. שולחת קרן אור שתאיר לכולן... (ואיזה כיף לי, היום אני מקבלת בובת פו גדולה! בהחלט העלה לי את "מפלס המצברוח") ו... סיפור שכעת קיבלתי במייל. אני אהבתי! "הכובע של מריה" : מריה גוואדלופה גרה יחד עם אמה, בדירה קטנה בשדרה החמישית בניו יורק. מריה לא היתה לא צעירה ולא זקנה, לא נמוכה ולא גבוהה, היא לא היתה שמנה ולא רזה, לא במיוחד יפה ולא מכוערת, לא חכמה ולא טיפשה... מריה גוואדלופה הייתה בחורה ממוצעת. מריה עבדה בתור פקידה זוטרה בחברה גדולה וחייה היו אפורים שגרתיים ומשעממים. היו אנשים בעבודתה, מהמעטים ששמו לב לקיומה, שאמרו שאף היא אישה אפורה ומשעממת. בוקר אחד, בדרך לעבודה, מריה ראתה חנות כובעים חדשה שנפתחה ברחוב. זיק סקרנות ושובבות, מאלו שהיו תוקפים אותה בימי ילדותה הרחוקים, נעור בה פתאום והיא צעדה אל תוך החנות. בחנות היו באותה עת ילדה קטנה ואמה שבאו לבחור כובע לילדה, קונה נוספת שחיפשה כובע לעצמה והמוכרת. מריה הסתובבה בחנות וניסתה בבישנות מספר כובעים עד שעינה צדה, בקצה המדף העליון, כובע שמשך את תשומת ליבה. מריה הניחה את הכובע על ראשה ו... הכובע הלם אותה! ראשונה שמה לכך לב הילדה הקטנה. היא משכה בשרוול חולצתה של האם ואמרה "אמא, אמא, תראי כמה יפה האשה עם הכובע הזה". האם הביטה, לא יכלה לעצור בעצמה, נגשה למריה ואמרה לה: "גברתי הכובע פשוט הולם אותך". הקונה השניה שמעה את הערת האם הביטה גם היא ואמרה:"גברתי את נראית ממש יפה עם הכובע הזה, הוא פשוט הולם אותך". מריה ניגשה אל המראה הגדולה... הביטה בדמותה המשתקפת... ולראשונה בחייה הבוגרים, מריה גוואדלופה אהבה איך שהיא נראית. אור ניצת בעיניה, חיוך שובב עלה על שפתיה והיא ניגשה לדלפק, שילמה בעבור הכובע ויצאה לרחוב. בחוץ נגלה לפניה עולם חדש. מעולם לפני כן היא לא שמה לב לצבעוניות הפרחים באדניות, או לתחושת האויר הקריר הזורם בנחיריה. קולות המכוניות והמולת האנשים נשמעו לה הרמוניים כמוסיקה נעימה. היא ריחפה הלכה כמרחפת ושיר מתרונן בליבה. כשעברה ליד בית הקפה שהיתה עוברת לידו בכל בוקר, הבחינה בלקוחות הרגילים יושבים סביב שולחנותיהם הקבועים. אחד הצעירים הנאים שבהם הסיר עיניו מהעיתון וקרא לעברה: "הי דרלינג, נראית טוב... חדשה בסביבה? אפשר להזמין אותך לכוס קפה?" מריה חייכה בבישנות והמשיכה בהילוכה המרחף. כשהגיעה לבניין המשרדים פתח עבורה השוער את הדלת וברך אותה בבוקר טוב... מעולם לפני כן הוא לא התייחס אליה. האנשים במעלית שאלו אותה לאיזה קומה היא צריכה ולחצו בשבילה על הכפתור. האנשים במשרד כאילו הבחינו בה לראשונה, כולם ציינו את האור המנצנץ בעיניה והחמיאו לה כמה טוב היא נראית. מנהל המחלקה הגיע בזמן הפסקת הצהריים והזמין אותה ללאנץ' בתרוץ כי מזמן לא שוחח איתה לגבי הרגשתה בעבודה. למרבה הפתעתה הוא ניסה להתחיל איתה בזמן הארוחה. כשהסתיים יום העבודה הקסום החליטה מריה לשנות ממנהגה ולחזור הביתה במונית. היא לא הספיקה להרים את ידה ושתי מוניות נעצרו. היא נכנסה לראשונה שבהן, התיישבה בספסל האחורי, חושבת בליבה על יומה המופלא ואיך השתנו חייה בזכות הכובע שקנתה. כשהגיעה לבנין מגוריה, עלתה בשמחה במדרגות וצלצלה בפעמון. אמה פתחה עבורה את הדלת ונשימתה נעתקה. "מריה" היא אמרה בהפתעה, "כמה טוב את נראית, יש אור בעינייך כמו בימים שהיית ילדה קטנה". "כן אמא" אמרה מריה "זה הכל בזכות הכובע". האם הסתכלה בבתה ושאלה בפליאה: " מריה, איזה כובע?" מריה הניחה את ידיה על ראשה בבעתה וגילתה כי הנורא שבחששותיה התגשם. הכובע ששינה את חייה לא היה שם. היא התמוטטה על הספה והחלה משחזרת בפאניקה את יומה צעד אחר צעד. היא היתה מוכרחה לגלות היכן אבד כובע הקסמים. היא לא זכרה שהורידה אותו במונית... היא לא זכרה שהורידה אותו בזמן הפסקת הצהריים... היא לא זכרה שהורידה אותו במשרד או במעלית או ברחוב... היא שחזרה את כניסתה לחנות, את הרגע בו הבחינו עיניה בכובע המונח על המדף, את חבישתו על ראשה, את ההתבוננות במראה, את הליכתה לדלפק כדי לשלם בעבורו... והיא זכרה בבהירות מכאיבה, כיצד הניחה את הכובע ליד הקופה כדי להוציא את ארנקה מתיקה, וכיצד היא שכחה את הכובע, מונח שם על הדלפק, כשיצאה אל הרחוב... אוי אוי אוי מריה ואוי אוי אוי כולנו... אילו רק חשבנו כל הזמן שאנו יפים חכמים ומוצלחים הרי כאלו היינו. והרי כאלה אנחנו... ותודה לאל שיש ילדים קטנים שנותנים מחמאות ללא פחד, אפילו לאנשים זרים, ומי ייתן שגם אנו לא נתבייש להחמיא בכל הזדמנות שרק אפשר... צאו ותרגלו... מאחלת לכן רק טוב, בובה.

בובה שלי, ממש מקסים וזה מחזק את כל מה שאני אומרת, עלינו לאהוב את עצמנו ולהאמין כי מגיעים לנו דברים טובים - ואז הם פשוט יגיעו...... בובה, שיהיה לך שבת שלום, תנוחי לך, ואני פה.....תודה על הכל!! אוהבת מאוד

סיפור נפלא ומופלא על עלמה ולמה ועל :"נבואה המגשימה את עצמה". תודה נשמה........ ושבוע טוב........

היי בובי קודם כל אהבתי מאוד את הסיפור שלך , וגם את התוספות שלך , ןטני מה זה שמחה בשבילך , עכשיו לבובה היפה שלי יש גם בובה יפה , בובה שאוהבת בובה , או בובה שאוהבת בוב , אז אייך פו ? ישנת איותו כבר בלילה , חיבקת אותו חזק חזק , וביקשת ממנו שישמור בלילה על שנתך ? כדי שלא יבואו חלומות ........... אם תגלי לו בסוד , הוא יעזור , מתוקה . חתולה עייפה מאוד

שבת שלום לך יקרה , אהבתי מאוד את הסיפור, יש בו המון מוסר השכל...... אוהבת, כאב הלב

סיפור מקסים עם מוסר השכל מאלף.....-מאלף ועת תף!

http://communabuilder.tapuz.co.il/UsersFolders/anatoa/images/2008200464143.jpg שחף

שלום אידה קראתי את הסיפור שלך , היה מאוד נוגע ללב , ומה שאני עומדת לכתוב עכשיו , אני מראש מודיעה לך שלא מכוון לא אליך , אלה למשפט האחרון שכתבת , אושרם של אנשים אינו בהכרח בדברים הטובים שיש להם מכל דבר , אלה בלעשות את הטוב בכל דבר המגיע אליהם , וברור שהבחירה היא לא החומר , אלה כל השאר , אז הנה , שקבלתי לידי הזדמנות לעשות טוב עם מישהי שהגיעה אלי , עם כל הקושי ,ועשיתי את כל המאמצים הבלתי אפשריים כדי לתת לה מקום פה בבית , ופינה חמה רק לעצמה , ונתתי לה אפשרויות גישה לכל מה שרק אפשר , פתחתי לה גם את הלב , ונשבעת שלא היה דבר אחד שהיא היתה צריכה ולא קיבלה , זוכרת ששאלת אותי אם אני שמה גבולות ? אם אני שומרת על עצמי ? ושאני הכי חשובה ? אז חשבתי לעצמי שלמען בני , צריך קודם לתת לה להתרגל אלינו ולבית , שהכל יבוא בהמשך ,היא ניצלה אותי ואת הבית הזה שקיבל אותה לרעה , היא לא לקחה שום חלק בכל מה שהיתה אמורה לקחת , לא עשתה כלום המסכנה (?) אבל ממש כלום , חוץ מאשר לנסות להסית את הבן שלי נגד כל מה שהבית הזה מסמל , למזלי הבן שלי הגדול ושאר הילדים המאומצים שלי עשו מעשה וגרמו לבן שלי פה בבית לראות דברים לאשורם , והיא עפה בלי רדבול ,ובלי כנפיים , עכשיו הכל חוזר לשגרה וגם הבן שלי חזר לחייך , אז אולי לא כל מה שמגיע לידים שלנו אפשר לעשות איתם דברים טובים ,צר לי באמת , אני שוב חוזרת , שום דבר אישי נגדך חלילה וחס , זה המשפט הזה שהוספת שגרם לי להתפוצץ . מקווה שאת סולחת . חתולה

חתולה יקרה....אני מבינה מאוד לליבך...והאמת מצב כזה הוא בד"כ מועד לפורענות.... את ניסית לעשות טוב....אבל.....לא היו תוצאות כפי שציפית.... ואני בכל זאת אנסה ואשאל : האם למרות המצב הזה...הלא נעים כל כך.....את הצלחת להפיק משהו טוב לעצמך? האם זה שהצלחת לשים גבול בסופו של דבר? ואך את בד"כ עם גבולות? אולי עוד משהו? שבוע נפלא אידה